ואז אני מסתכל לצדדים ועוד חבר מתחתן. ועוד חבר שנולד לו ילדה. והמבט חוזר אלי. והדרישה. התפילה, רק גדלה. אבא. אני באמת רחוק מהשלמות. והכלים, אותם כלים שיעזרו לי להתקדם לשם. אל עבר אותה שלמות עדין לא נמצאים. וחלק מזה הוא האישה אשר נתת עימדי. והיכן היא?!
משתדל. בוחן. משקיע. מרגיע עצמי לפני הדייט. ובסוף זה לא זה. וב"ה אני מקבל את החלטתי או את החלטת שזה לא ילך ביננו. אך מחשבותי עם העתיד. אני מאמין בכל ליבי שזו לא היתה שלי. אך שלי היכן? מתי אמצא את אבדתי.
ואז מגיע לו סדר הערב. אם כבר היתי נשוי, בשעה זו היינו יושבים לאיזה שיחת אוהבים. אך כעת אני נמצא עם עצמי. לומד. ממשיך בחיי. לבד. ואנשים סביב מנסים לעזור ב"ה. ובאמת תודה לכולכם. אך כנראה שאין זה הזמן עדין. ורק נדרש ממני השתדלות גמורה. לתת את המאה אחוז שלי. וחלק מזה הוא גם התפילה. אז אבא. אם רצונך בתפילתי, אז אשתדל יותר בלנ"ד. ואפנים יותר את חסרוני לעומת גודלך. ואעשה באמת את רצונך, אף שאינני מבין אותו בכל עת. אך אנסה. כי לעשות רצונך חפצתי.
ואסיים באנחה נוספת, שמיד אחריה יעלה חיוך של רוגע על הפרצוף. והשיר 'השמיעיני את קולך' כבר מתנגן לו באוזני.

