יש לי יותר ידע וניסיון ממה שאנשים מסוימים חושבים, ופחות ממה שאחרים חושבים.
אני קצת מתגעגעת לכיתות י'-י"א, בעיקר לתחושה שיש אזור שאני שולטת בו (בחירת מילים מאוד מעניינת, ריעות), אבל ברור לי שהייתי במקום עצוב ומסוכן מאוד.
אולי אני מייחלת למצוא מישהו, אפילו מישהי, שאפשר לדבר איתם על זה בחופשיות. חברות שלי דתיות מדי, את אימא זה יצער מאוד, דודה שלי האהובה מאוד עוצמתית בתגובות שלה וזה לפעמים מכאיב או מפחיד, לא רק מדרבן קדימה.
אני לא מוכנה לדבר על זה עם כל אחד שיציע את עצמו, כי ברור שכולם יקפצו על ההזדמנות לשמוע פרטים עסיסיים על כל הסיפור הזה, ואני לא מוכנה לתת לזה יד.
אבל זה לא יכול להיות אף אחד קרוב מדי, כי אי אפשר ככה להיפתח לאנשים באמצע החיים.
אני מטומטמת עכשיו, אני יודעת. אני מטומטמת כי יש לי מישהו בראש, מישהו שאולי יבין או לפחות יוכל לשמוע, אבל אני לעולם לא אפנה אליו כי אנחנו לא מכירים ומה, אני אפול עליו עם כל כובד המשקל של האנשים האלה ומה שהם עשו לי (או אני להם)? זה לא ממש בא בחשבון.
אני לא בקטע של לפתוח פצעים או לחשוף שמות. אני פשוט אף פעם לא עיכלתי את זה כמו שצריך. לא טיפלתי בתחושות, בזכרונות, בכאבים. ואם לא אטפל בזה עכשיו, זה יקפוץ עליי בעוד כמה שנים, כשאהיה לא מוכנה.
כמובן, זה מזכיר לי שאין לי אף אחד לדבר איתו על שום נושא, גם לא דברים פשוטים ויומיומיים. מי ייקח תיק כמוני.
אני מסרבת לומר שזו אשמתי. נכון שניתקתי המון קשרים, אבל רובם המוחלט היו בדרך לאבדון גם כך, כולם יודעים ומסכימים.

בנושא מעט שונה, רק כי אני חייבת לכתוב את זה היכנשהו- לא הייתי אומרת ש'קוויר' היא מילה מדויקת. אני הרי יודעת בבירור מי אני. אולי אני פשוט... זורמת? אולי מבולבלת. כן, מבולבלת זו מילה מדויקת.

מה גרם לכם לדתל"ש? וכשהחלטתם לדתל"ש, מה עשיתם? מה הייתה 'שבירת הקערה' שלכם?