אנחנו ב"ה עם ילדה מקסימה בת שנה וכמה חודשים.
ההריון שלה הגיע מיד עם הפסקת הגלולות.
התחתנו לא נורא צעירים.
בעלי מאד מאד רוצה כבר עוד ילד.
אני מעצמי, עוד לא ממש בא לי.
עדיין רק לומדת להתמודד עם השגרה הקשה של תחזוק משרה מלאה, ילדה ומטלות בית.
קצת מתקשה לדמיין את כל זה יחד עם העייפות של הריון.
יותר בכיוון של רוצה לרצות..
קבלתי עצה, שאני מרגישה שמאד התחברתי אליה
להפסיק עם הגלולות
ללמוד את שיטת המודעות לפוריות
שזו שיטה שבגלל שלוקח זמן ללמוד אותה
יש בה גם טעויות
ובאיזשהו מקום זה קצת משאיר מקום לקב"ה.
מכירה את עצמי כבן אדם שאם רק נותנים לו
יכול להתלבט תקופה נורא ארוכה ולקחת קשה
ומצד שני פה נפתח לי איזה פתח של קריצה ושעשוע.
מרגישה שאם זה "פשוט יקרה לי" זה יהיה יותר קל מהחלטה בכובד ראש.
מה גם שעשוי לקחת זמן לגוף להתנקות מהגלולות
ואם אפסיק אותן כשאהיה אפויה ממש עד הסוף עם הרצון שלי
זה עשוי להביא לתסכול גדול אם זה לא יקרה מיד.
קצת מקוה שזה יקרה לי "כהרף עין" ובלי לשים לב ובלי לקבל החלטה בכובד ראש.
ועם זאת, קשה לי עם זה שאני לא באותה כמיהה לילד כמו שהייתי לפני ההריון הקודם.
מזכירה לעצמי שזו ברכה, שאני בשפע, שיש לי ילדה ובעל אוהב, ולכן אני לא בחוסר גדול כמו בעבר, אז רק טבעי שתהיה קצת פחות כמיהה, וזה בסדר.
יש כאן עוד מישהי שמרגישה שלהריונות לא ראשונים, או ללא המתנה ארוכה לפניהם, היא הגיעה גם בלי רצון מאד חזק?
האם חיכיתן להתגברות משמעותית של הרצון לפני הפסקת המניעה?
או שפשוט השלמתן עם זה שכל הריון מגיע בנסיבות אחרות ולכן עוצמת הכמיהה היא שונה?
האם הרגשתן בדיעבד שזה משפיע על האהבה והחיבור לילד?
ההריון שלה הגיע מיד עם הפסקת הגלולות.
התחתנו לא נורא צעירים.
בעלי מאד מאד רוצה כבר עוד ילד.
אני מעצמי, עוד לא ממש בא לי.
עדיין רק לומדת להתמודד עם השגרה הקשה של תחזוק משרה מלאה, ילדה ומטלות בית.
קצת מתקשה לדמיין את כל זה יחד עם העייפות של הריון.
יותר בכיוון של רוצה לרצות..
קבלתי עצה, שאני מרגישה שמאד התחברתי אליה
להפסיק עם הגלולות
ללמוד את שיטת המודעות לפוריות
שזו שיטה שבגלל שלוקח זמן ללמוד אותה
יש בה גם טעויות
ובאיזשהו מקום זה קצת משאיר מקום לקב"ה.
מכירה את עצמי כבן אדם שאם רק נותנים לו
יכול להתלבט תקופה נורא ארוכה ולקחת קשה
ומצד שני פה נפתח לי איזה פתח של קריצה ושעשוע.
מרגישה שאם זה "פשוט יקרה לי" זה יהיה יותר קל מהחלטה בכובד ראש.
מה גם שעשוי לקחת זמן לגוף להתנקות מהגלולות
ואם אפסיק אותן כשאהיה אפויה ממש עד הסוף עם הרצון שלי
זה עשוי להביא לתסכול גדול אם זה לא יקרה מיד.
קצת מקוה שזה יקרה לי "כהרף עין" ובלי לשים לב ובלי לקבל החלטה בכובד ראש.
ועם זאת, קשה לי עם זה שאני לא באותה כמיהה לילד כמו שהייתי לפני ההריון הקודם.
מזכירה לעצמי שזו ברכה, שאני בשפע, שיש לי ילדה ובעל אוהב, ולכן אני לא בחוסר גדול כמו בעבר, אז רק טבעי שתהיה קצת פחות כמיהה, וזה בסדר.
יש כאן עוד מישהי שמרגישה שלהריונות לא ראשונים, או ללא המתנה ארוכה לפניהם, היא הגיעה גם בלי רצון מאד חזק?
האם חיכיתן להתגברות משמעותית של הרצון לפני הפסקת המניעה?
או שפשוט השלמתן עם זה שכל הריון מגיע בנסיבות אחרות ולכן עוצמת הכמיהה היא שונה?
האם הרגשתן בדיעבד שזה משפיע על האהבה והחיבור לילד?
