ואפרט פה קצת:

גם אני חששתי מזה מאוד. פחדתי שלא אהיה עצמי, שלא באמת יהיה על מה לדבר, שלא יזרום, שלא נבין אחד את השני, שיהיה קשה לבטא רגשות וכו'.

שורה תחתונה- היה חיבור ריגשי וזה כיפה על הקצת קושי בלבטא את עצמך. בהתחלה זה קצת מרגיש כאילו אתה בתור משחק, אבל אח"כ ממש מתרגלים לזה וזה מרגיש חלק ממך. 

זה אתגר כי בשפה זרה אנחנו פחות יכולים לחוש את מי שמולנו כי אנחנו מתעסקים בצד הטכני של לחבר משפט, דקדוק, אוצר מילים , להגיד את המילה הנכונה בהקשר הנכון, החושים האחרים קצת פחות פועלים. (וזה קצת מסוכן באמת..) אבל חשוב כל הזמן שהתת מודע יעבוד ונשים לב מה הרגשנו וחווינו אחרי השיחה. 

זהו. מקווה שהועלתי.  

בהצלחה!

הוא דובר אנגלית (לדוגמא) כשפת אם ואת מדברת רק פשוט לא רגילה לדבר אנגלית?

זה לא תמיד פשוט. בדייטים הראשונים הייתי חוזר מותש אבל לאט לאט האוצר מילים עולה 

יכול לפעמים להרגיש מתסכל אבל אחרי זמן שהאוצר מילים עולה ואז זה יותר קל (עכשיו 90 אחוז מדברים עברית) 

צחקנו מלא, ומה שברח לי בגלל שהוא דובר ואני לא חיפשתי בתרגומון וכנ"ל אם לא הצלחתי להבין מילים שונות שהוא אמר שהיו חשובות.
אחרי פעמיים אולי שלוש כבר זרם לי הרבה יותר ויכולתי לדבר איתו על דברים יותר עמוקים...

אעלה כמה תובנות ותרחישים:

1. אם אינני טועה, במכללת רופין נערך מחקר בנושא שימור השפה בקרב זוגות מעורבים מבחינה לשונית (עולה וצברית, צבר ועולָה). המסקנה היא כי הבעל הוא זה שקובע את האקלים הלשוני. קרי, אצל דובר אנגלית הבית יהיה לכל הפחות דו-לשוני עם נוכחות חזקה של התרבות בשפה זו.

אם אין לך התנגדות לכך שילדייך לעתיד יהיו דו-לשוניים, עם העדפה קלה עד משמעותית לטובת סרטים/שירים/ספרים בשפה זרה, הכול בסדר. אם את בעד "עברי, דבר עברית" מבחינה דתית אידיאולוגית, תני דעתך למצב הנ"ל.

2. כשאני יצאתי עם אשתי לעתיד, דיברתי עברית טובה ורהוטה. עדיין, אחרי כמעט 30 שנה בארץ, השפה הרוסית היא השפה שבה אני "חי", לעומת העברית והאנגלית שבהן אני "עובד". כלומר, לשפת האם יש ערך סנטימנטלי רב, ומהסיבה הזאת אני, בהתאם לסעיף מס' 1, מנחיל רוסית לילדיי.

אם את בנויה למצב שבו תדברי עם הבן אדם הקרוב ביותר, ע"ע "והיו לבשר אחד", בשפה שבה את חשה מלאכותיות מסוימת, הכול טוב ויפה. אם את חייבת, אבל ממש חייבת להתבטא בעברית, ומתעייפת משעה-שעתיים של דיבורים בשפה זרה, המצב עשוי להיות מורכב.

בהצלחה!

אני חושבת שההשפעה הכי מכרעת על השפה המדוברת בבית היא השפה שהילדים מדברים במוסדות הלימוד ועם חברים.

מכירה מקרוב כמה משפחות שההורים דוברים שפה זרה ולא יודעים עברית, והילדים, קטנים, בני 4+ מדברים ביניהם עברית.

הוא @חתול זמני.

פשוט עדיין לא הכרתי אותך מספיק זמן בפרום  

עם שטויות

פה לא אוהבים שמשגעים פה את הפורום עם דיבורים לא קשורים🙃

זאת אומרת להתחיל לפרגן על המעשה הטוב שהאדם עשה - "איזה מעשה X טוב עשית"

ואז להגיד לו שזה לא רק המעשה אלא המעשה נובע מתכונה טובה שלו - "זה שעשית ככה זה מראה שאתה X Y Z"

אני שואלת כי ספציפית לגבי מחמאות לילדים, דווקא הבנתי שעדיף להחמיא על מעשים, ועל מאמצים. ולהימנע מלהדביק תוויות של תכונות אופי (חיוביות, כמובן. שליליות זה מובן מאליו)

את מציגה את זה כהנחת יסוד שאני לא כל כך מבין.

אדרבה, אם מדברים על ילדים - אדם תופס את עצמו עם תכונות חיוביות שהן מהותיות בשבילו, זה בונה לו תדמית טובה. 

והסיבה שאליה כיוונתי - ברגע שאת מפרגנת רק על מעשה יש בזה משהו שיטחי. אבל כאשר את מפרגנת על עצם האישיות בזה משהו הרבה יותר אישי והרבה יותר מחמיא. זה לראות את מי שמולך ממש ולא רק בתועלת שהוא עושה. כל אחד רוצה ש"יראו אותו".

רצוני הוא להיות סמוי מן־העין.

יש עוד מחקרים דומים.

הרעיון הוא שאם ילד מתרגל להתיחס לעצמו כ"חכם", "צייר", "מוכשר", "יפה", ורואה בזה את עצמו ואת הערך שלו - מה יקרה כשזה כבר לא יעבוד? אם הוא ינסה לפתור תרגיל ולא יצליח? הוא כבר לא יהיה חכם? אבל אם הוא לא יהיה חכם אז מה הוא בכלל? הוא ינסה לצייר ציור ולא יצליח - אז הוא כבר לא צייר, אבל אם כך, מה הוא שווה?

ולכן עדיף להחמיא על מאמץ, לחזק מסוגלות שמגיעה על ידי ניסיון, ולא להחמיא על כשרונות.

זה קצת שונה מהדוגמא הספציפית שנתת, לגבי עין טובה, כי בדוגמאות שלי מדובר על כשרונות ולא מידות. ושוב - גם מדובר על ילדים. אני צריכה לחשוב על ההבדל בין הדוגמא שלך לדוגמאות היותר ברורות של כשרונות, וגם כמובן על השוני בין הקשר חינוכי לקשר בין מבוגרים. 

הוא כמובן לא קשור לכאן

אבל בעיקרון היא צודקת, לא?

הבעיה כאן היא חוסר האמון במי שהציע לה.. 

פעם מישהו שאל אותו אם מותר להתגלח בספירת העומר לצורך פגישות

הרב אליהו שאל אותו אתה רוצה להתחתן עם מישהי שלא מפריע לה שבן אדם מתגלח בספירת העומר?;)

הראשונים.

לא דוחים חתונה בגלל זה, ובוודאי לא לוותר על קורס הקצינים וההכשרה החיילית. ממש חשוב לטובת פיתוח הקריירה שלך בצבא ובהמשך באזרחות, עפ"י הניסיון שתצבור בצבא.  

מה שכן, ממליץ לתכנן בינכם מניעה בחודשים הראשונים. עד שתכנס למסלול שירות צבאי נוח מבחינת הבית.  

רק חושבת שלאשתך יהיה קשה. שנה ראשונה יעשה לביתו....

חושבת שהקשר בין בני הזוג בתחילת דרכם, הוא החשוב ביותר.

נניח שזו היתה קרירה אחרת, לא צבאית?

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

איזו בשורה משמחת ומרגשת

בשעה טובה ומבורכת ממש

שתזכו לבניין עדי עד בשמחת עולם ובאהבה גדולה ❤️🌟🥳

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

נטית ליבי אומרת שזה לא אחריות שלך, מי שלא ירצה אז לא ירצה, אתה עשית את שלך.

איזה הצעה שהצעתי לחבר.

תתיעץ עם אנשים שמבינים