די כמה אני מתלוננת אה?
אז אני רוצה להגיד תודה
כי יש הרבה על מה, ואיכשהו בזמן האחרון כתבתי רק המרמרויות וכאב.
ויש הרבה, כל כך הרבה מעבר.
אז תודה ה',
שיצאתי מזה.
כן, יצאתי מזה.
עכשיו יהיה בסדר, עכשיו משתקמים.
עכשיו מתרגשים והבטן מתהפכת לי ויש נביעה שזורמת וקשה לתפוס את המחשבות.
הסכר נפתח. ב"ה.
שבוע שעבר חזרתי לרצות. לחלום. לכמוה.
זה נפלא,
כאב הכמיהה. כאב הגעגוע.
הוא קשה ונורא. ונפלא.
הוא חי ובועט והוא עולה ואני שמחה לכבודו.
זה מדהים, להיות בריא,
לרצות להתאהב, לרצות בית,
לרצות איש.
תודה על זה ה',
ועל כל השאר.
קוראת אותך, גם אם לא מגיבה..) 