היום כשהחמודי חוגג שבועיים ב"ה הצלחתי לאחד את כל חלקי הפאזל ולסיים סוף סוף לכתוב את סיפור הלידה 
לידה מהירה מאוד, אפשר אפילו לומר לידת בזק...
במוצאי שבת הלכתי לישון ב12:30, אבל לא ממש ישנתי... משהו הציק לי מתוך שינה, והרגשתי שהשינה שלי לא עמוקה, כאילו אני מתעוררת כל כמה דקות ומתנמנמת בחזרה. כנראה שזה לא היה בכאילו... ב1:30 התעוררתי לגמרי ואז קלטתי שאולי יש לי צירים אמיתיים הפעם. קמתי מהמיטה והתחלתי להסתובב בבית, פותחת את האפליקציה לתזמון צירים. ובכן, לא ממש היה צורך בה. בציר הבא שקידם את פניי הבנתי מיד שזה אמיתי, ולא הבנתי איך הצלחתי אפילו לנמנם תוך כדי הצירים האלה... כאב מאוד, ואחרי 2 דקות עוד אחד, ועוד 2 דקות עוד אחד. באמצע גם הרגשתי צורך להתרוקן והבנתי שהלידה אכן התחילה. אני מנסה להתרכז בנשימות, דמיון מודרך וכו', אבל הכל כל כך מהיר ועוצמתי שאני מצליחה בקושי. ברור לי שזה זה, אבל איפה שהוא אני מתקשה להאמין שהלידה המיוחלת באמת התחילה, ומחכה לראות שהצירים ממשיכים בסדירותם במשך חצי שעה. ב"ה שהבנתי שאין צורך לחכות שעה, כי הם כבר צפופים נורא וחזקים מאוד, אז מספיק חצי שעה סדירה... אחרי חצי שעה התקשרתי לרופאה שלי, ב2 לפנות בוקר, לשאול מתי כדאי לצאת לבית רפואה. אם יש מה למהר בגלל קצב הצירים והעובדה שזו לידה שניה, או שבכל אופן לנסות למשוך קצת בבית, כי הרי אני רוצה לידה טבעית. היא דחתה את הספקות שלי מכל וכל ואמרה לי לצאת במהירות האפשרית, מזכירה לי ששבוע שעבר כבר היתה לי פתיחה 3 אז זה הולך להתקדם מאוד מהר בקצב הזה.
טוב, אז זה באמת אמיתי, וקרוב כל כך. הערתי את בעלי, קראנו לאמא שלו לשמור על הגדול, וב2:30 יצאנו. תודה לה' על כבישי לילה ריקים... הגענו תוך רבע שעה. לא ספרתי כמה צירים היו לי בדרך, אבל הם כאבו מאוד מאוד. ובציר אחד הרגשתי שמשהו בתוכי מתפוקק, חשבתי זה בטח המים, ובאמת אחרי שניה הרגשתי זרם קל ומיהרתי לתחוב את המגבת מתחתיי, שמחה שלקחתי אותה איתי ואני לא מרטיבה את המונית...
הגענו, ובקבלה כבר חיכתה לי הרופאה החביבה. היא בדקה אותי, פתיחה 6. אני כבר לא מעניין אותי כלום, רוצה להיכנס למים, עכשיו. עם כל ציר כבר גונחת, אומרת איי, מרגישה שמאבדת את זה ובכלל לא מצליחה להתרכז בנשימות. פה ושם קצת מצליחה לחשוב שאני מסוגלת, שהתינוק יורד, שזה כאב טוב שמראה על ההתקדמות של הלידה, אבל באופן כללי מרגישה כל כך כאובה ואבודה ולא מפוקסת. (כאן יש לציין שהיתה אמורה ללוות אותי חברה, אבל היא לא ענתה לטלפון למרות שאמרה לי כמה שעות לפני כן שהיא משאירה אותו דלוק במיוחד... אז הרגשתי קצת נבגדת ובודדה. בהמשך אולי שמחתי שהיא לא שם לראות אותי צועקת, אבל בפועל כנראה שאם היא היתה שם החוויה שלי היתה רגועה יותר)
לשבחה של הרופאה יאמר שהיא השתדלה לקחת אותי לחדר הלידה במהירות האפשרית ולמלא את המים בג'קוזי, ונכנסתי מיד, כיוונתי את הזרם של הדוש על הגב והבטן לסרוגין והרגשתי יותר טוב. לא להרבה זמן
מהר מאוד הרגשתי שהמים כבר לא עוזרים, ושום דבר לא עוזר, וכבר רציתי אפידורל, אבל עם כל זה גם ידעתי שאני לא באמת רוצה, ושחבל לקחת ואני כבר בסוף ועוד מעט זה נגמר. (והקול הזה בראש - איך את יודעת? אולי זה יקח עוד הרבה זמן?) הרופאה שאלה אם אני רוצה מוזיקה. דווקא הכנתי פלייליסט, אבל לא רציתי אותו עכשיו. לא רציתי כלום... רק שהלידה תסתיים כבר. איפה שהוא הרגשתי מאוכזבת, כאילו עבדו עלי עם כל השיטות והרפיות, ושום דבר לא באמת עוזר.
התחלתי להרגיש קצת צורך למספר 2. אמרתי לעצמי זה התינוק, זה אומר שזה תיכף נגמר ואת הולכת ללחוץ. חשבתי שאולי אני באמת צריכה גם להתרוקן, אבל לא היה אכפת לי. אם יצא יצא. אמרתי למיילדת שנראה לי שאני צריכה ללחוץ. במקביל גם הכנסתי מדי פעם אצבע והרגשתי משהו קשה, קצת עמוק בפנים. הבנתי שזה הראש. היא אמרה ברוגע - אם את צריכה, תלחצי.
חיכיתי עוד כמה צירים עם גניחות וקולות חזקים, ולמען האמת הם היו די בלתי נסבלים והיה לי ממש קשה, אבל הבנתי שאין כבר דרך חזרה ורק קיוויתי שהלחיצות יהיו מהירות. ואז התחלתי להרגיש את הצורך ללחוץ יותר חזק, והחלטתי לשתף פעולה איתו. זה היה אדיר וכואב ומעייף, וכל פעם בדקתי את התקדמות הראש עם האצבע, מרגישה שמתקדם ואז נסוג בחזרה בסוף הציר. זה ייאש אותי, ואמרתי למיילדת שוב ושוב - הוא חוזר, הוא נכנס בחזרה. והיא ברוגע - זה נורמלי, עוד מעט הוא יצא. אחרי כמה פעמים כאלה הראש התקדם וכבר היה אפשרי לראות אותו קצת. לחצתי עוד עם כל ציר, חצי בוכה חצי שואגת, עד לשלב ההכתרה הידוע, שצעקתי כבר שורף שורף! והמיילדת בשלה - זה נורמלי. אני יודעת, זה שורף. עוד קצת והראש יצא. (האמת שהיא כבר עצבנה אותי עם הרוגע המוגזם שלה) אני לא יודעת אם זה באמת לקח זמן או שרק לי זה היה נראה כמו נצח, אבל באיזה שהוא שלב כל כך רציתי שהשרפה הזו תעבור שהצעתי למיילדת - את רוצה לחתוך קצת? (לא מאמינה שאני בעצמי אמרתי את זה!!) למזלי היא אמרה מה פתאום, אין צורך, הוא יצא לבד.
בציר הבא כבר לחצתי חזק חזק למרות הכאב השורף והפחד להיקרע, ופלופ הראש יצא, ואחרי דקה עוד ציר ואני לוחצת וצועקת והגוף מחליק החוצה. והקלה. כן, זה נכון, באמת שניה אחר כך מרגישים הקלה עצומה. (לא, הכאב לא נגמר לגמרי, כי אחר כך יש עוד צירים ושליה, אבל יש הקלה גדולה)
ואני מחזיקה את התינוק שלי! וזה בן! ואני מתנשפת ומנשקת ולא מאמינה שעשיתי את זה. והוא כולו מכוסה בוורניקס, אבל בכלל לא מחליק לי מהידיים. והוא בוכה ובוכה ואני מחזיקה אותו עלי ומבינה שעשיתי את זה. מודיעים לבעלי שמחכה בחוץ שנולד בן.
אחר כך הרופאה מבקשת שנעבור למיטה. התינוק עדיין מחובר אלי בחבל הטבור, הרופאה מחזיקה אותו ואני נתמכת ב2 רופאות אחרות שהיו שם ויוצאת מהג'קוזי ועולה למיטה. ולא מאמינה שאני קמה והולכת שניה אחרי שילדתי. אחרי שאני נשכבת על המיטה מחזירים לי את התינוק שלי, ואף אחד לא ממהר לשום מקום, לא שקלו אותו ולא בדקו עדיין שום דבר, רק אני מחזיקה אותו והוא צורח. התחלתי לשיר לו כי קראתי על מישהי שעשתה את זה וזה הרגיע את התינוק, ובאמת הוא נרגע מיד. בנתיים התחילו צירים מאוד חזקים, ובהחלט התפתלתי מהם, מה עוד שלראשונה חוויתי את עוצמת הצירים בשכיבה. ניסו לעזור לי להניק (ואני חושבת - כדי להגביר את הצירים יותר?) אבל התינוק לא רצה.
הרופאה בדקה שהחבל הפסיק לפעום וחתכה אותו, ואחר כך לקחו את התינוק לשקילה, והמשקל שלו היה זהה בדיוק לשל אחיו הגדול! זה היה מדהים.
בנתיים אני כמעט בוכה מכאבים, חושבת לעצמי שלא לקחתי את זה בחשבון, שבלידה בלי אפידורל מרגישים גם את כל האחרי עם כל העוצמה, וכאן כבר אין לך את המחשבה המעודדת שזה הכל בשביל התינוק ותיכף הוא יוצא. זה מרגיש 'מיותר', כי הנה כבר ילדתי, אז שהכאב יפסיק!
המיילדת מודיעה לי שהשליה כבר ממש בפתח, רק לחיצה קטנה והיא תצא. אני לוחצת, ובניגוד למצופה שזה לא אמור לכאוב זה כן כואב כשהיא מחליקה את דרכה החוצה. כנראה בגלל שנקרעתי קצת, אז הקרע הוא שכאב.
אני שואלת אם אפשר משכך כאבים, ואם נקרעתי. המיילדת הנינוחה לא ממהרת בכלל וזה משגע אותי. כל דקה נראית לי כמו נצח. בנתיים התינוק פועה לידי, ורופאת הילדים שואלת אם להחזיר לי אותו. אני אומרת חלושות שאחר כך. לא מסוגלת להחזיק אותו עם הצירים. אחר כך הרופאה מודיעה שיש לי רק קרע אחד קטן שלא מצריך תפירה, ואני נושמת לרווחה. ניצלתי מגזרת התפרים! (אחר כך גיליתי ש'בלי תפרים' לא מקביל לבלי כאבים, אבל בכל זאת ההחלמה פשוטה ומהירה יותר)
בסוף מביאים לי משכך כאבים, ובעלי נכנס סוף סוף לראות את בנו החדש (לפני כן כבר דיברנו כשהוא עומד ליד הדלת, ועדכנתי אותו כשהשליה יצאה שהוא יכול להודיע להורים).
מעבירים אותי לחדר כשהתינוק עליי, ושם בודקים אותו עוד. אחר כך כבר ניכר שהוא מעוניין לינוק ועוזרים למקם אותו, והוא יונק יפה וחזק. אני גאה בו (ולא מפסיק לינוק לכל אורך היממה הבאה...) וכאן מתחיל המסע שלנו יחד, כשאני עד עכשיו מנסה ללא הצלחה להשלים את הלילה שהפסדתי
מחשבות של אחרי:
אחרי הלידה חשבתי - אני לא יודעת אם אני רוצה לעשות את זה שוב. זה היה קשה מאוד מאוד, ושום דבר לא עזר לי מכל השיטות שתרגלתי.
במבט של שבועיים אחרי אני יכולה להגיד שאני כן רוצה לנסות שוב בלי אפידורל. הלידה הייתה קלה יותר, ההתאוששות היתה אחרת לגמרי, זה בהחלט היה שווה. אבל בפעם הבאה רק עם מלווה/דולה תומכת שתעזור לי להישאר מפוקסת וחיובית. אולי הצירים יכאבו באותה עוצמה, אבל עצם זה שמישהי תזכיר לי שאני בחרתי בזה ורציתי את זה, ותעזור לי לחשוב שזה התינוק, תאמר לי מילים טובות וכו', לדעתי ישנה מאוד את החוויה.
לידה מהירה מאוד, אפשר אפילו לומר לידת בזק...
במוצאי שבת הלכתי לישון ב12:30, אבל לא ממש ישנתי... משהו הציק לי מתוך שינה, והרגשתי שהשינה שלי לא עמוקה, כאילו אני מתעוררת כל כמה דקות ומתנמנמת בחזרה. כנראה שזה לא היה בכאילו...
ב1:30 התעוררתי לגמרי ואז קלטתי שאולי יש לי צירים אמיתיים הפעם. קמתי מהמיטה והתחלתי להסתובב בבית, פותחת את האפליקציה לתזמון צירים. ובכן, לא ממש היה צורך בה. בציר הבא שקידם את פניי הבנתי מיד שזה אמיתי, ולא הבנתי איך הצלחתי אפילו לנמנם תוך כדי הצירים האלה... כאב מאוד, ואחרי 2 דקות עוד אחד, ועוד 2 דקות עוד אחד. באמצע גם הרגשתי צורך להתרוקן והבנתי שהלידה אכן התחילה. אני מנסה להתרכז בנשימות, דמיון מודרך וכו', אבל הכל כל כך מהיר ועוצמתי שאני מצליחה בקושי. ברור לי שזה זה, אבל איפה שהוא אני מתקשה להאמין שהלידה המיוחלת באמת התחילה, ומחכה לראות שהצירים ממשיכים בסדירותם במשך חצי שעה. ב"ה שהבנתי שאין צורך לחכות שעה, כי הם כבר צפופים נורא וחזקים מאוד, אז מספיק חצי שעה סדירה... אחרי חצי שעה התקשרתי לרופאה שלי, ב2 לפנות בוקר, לשאול מתי כדאי לצאת לבית רפואה. אם יש מה למהר בגלל קצב הצירים והעובדה שזו לידה שניה, או שבכל אופן לנסות למשוך קצת בבית, כי הרי אני רוצה לידה טבעית. היא דחתה את הספקות שלי מכל וכל ואמרה לי לצאת במהירות האפשרית, מזכירה לי ששבוע שעבר כבר היתה לי פתיחה 3 אז זה הולך להתקדם מאוד מהר בקצב הזה. טוב, אז זה באמת אמיתי, וקרוב כל כך. הערתי את בעלי, קראנו לאמא שלו לשמור על הגדול, וב2:30 יצאנו. תודה לה' על כבישי לילה ריקים... הגענו תוך רבע שעה. לא ספרתי כמה צירים היו לי בדרך, אבל הם כאבו מאוד מאוד. ובציר אחד הרגשתי שמשהו בתוכי מתפוקק, חשבתי זה בטח המים, ובאמת אחרי שניה הרגשתי זרם קל ומיהרתי לתחוב את המגבת מתחתיי, שמחה שלקחתי אותה איתי ואני לא מרטיבה את המונית...
הגענו, ובקבלה כבר חיכתה לי הרופאה החביבה. היא בדקה אותי, פתיחה 6. אני כבר לא מעניין אותי כלום, רוצה להיכנס למים, עכשיו. עם כל ציר כבר גונחת, אומרת איי, מרגישה שמאבדת את זה ובכלל לא מצליחה להתרכז בנשימות. פה ושם קצת מצליחה לחשוב שאני מסוגלת, שהתינוק יורד, שזה כאב טוב שמראה על ההתקדמות של הלידה, אבל באופן כללי מרגישה כל כך כאובה ואבודה ולא מפוקסת. (כאן יש לציין שהיתה אמורה ללוות אותי חברה, אבל היא לא ענתה לטלפון למרות שאמרה לי כמה שעות לפני כן שהיא משאירה אותו דלוק במיוחד... אז הרגשתי קצת נבגדת ובודדה. בהמשך אולי שמחתי שהיא לא שם לראות אותי צועקת, אבל בפועל כנראה שאם היא היתה שם החוויה שלי היתה רגועה יותר)
לשבחה של הרופאה יאמר שהיא השתדלה לקחת אותי לחדר הלידה במהירות האפשרית ולמלא את המים בג'קוזי, ונכנסתי מיד, כיוונתי את הזרם של הדוש על הגב והבטן לסרוגין והרגשתי יותר טוב. לא להרבה זמן
מהר מאוד הרגשתי שהמים כבר לא עוזרים, ושום דבר לא עוזר, וכבר רציתי אפידורל, אבל עם כל זה גם ידעתי שאני לא באמת רוצה, ושחבל לקחת ואני כבר בסוף ועוד מעט זה נגמר. (והקול הזה בראש - איך את יודעת? אולי זה יקח עוד הרבה זמן?) הרופאה שאלה אם אני רוצה מוזיקה. דווקא הכנתי פלייליסט, אבל לא רציתי אותו עכשיו. לא רציתי כלום... רק שהלידה תסתיים כבר. איפה שהוא הרגשתי מאוכזבת, כאילו עבדו עלי עם כל השיטות והרפיות, ושום דבר לא באמת עוזר. התחלתי להרגיש קצת צורך למספר 2. אמרתי לעצמי זה התינוק, זה אומר שזה תיכף נגמר ואת הולכת ללחוץ. חשבתי שאולי אני באמת צריכה גם להתרוקן, אבל לא היה אכפת לי. אם יצא יצא. אמרתי למיילדת שנראה לי שאני צריכה ללחוץ. במקביל גם הכנסתי מדי פעם אצבע והרגשתי משהו קשה, קצת עמוק בפנים. הבנתי שזה הראש. היא אמרה ברוגע - אם את צריכה, תלחצי.
חיכיתי עוד כמה צירים עם גניחות וקולות חזקים, ולמען האמת הם היו די בלתי נסבלים והיה לי ממש קשה, אבל הבנתי שאין כבר דרך חזרה ורק קיוויתי שהלחיצות יהיו מהירות. ואז התחלתי להרגיש את הצורך ללחוץ יותר חזק, והחלטתי לשתף פעולה איתו. זה היה אדיר וכואב ומעייף, וכל פעם בדקתי את התקדמות הראש עם האצבע, מרגישה שמתקדם ואז נסוג בחזרה בסוף הציר. זה ייאש אותי, ואמרתי למיילדת שוב ושוב - הוא חוזר, הוא נכנס בחזרה. והיא ברוגע - זה נורמלי, עוד מעט הוא יצא. אחרי כמה פעמים כאלה הראש התקדם וכבר היה אפשרי לראות אותו קצת. לחצתי עוד עם כל ציר, חצי בוכה חצי שואגת, עד לשלב ההכתרה הידוע, שצעקתי כבר שורף שורף! והמיילדת בשלה - זה נורמלי. אני יודעת, זה שורף. עוד קצת והראש יצא. (האמת שהיא כבר עצבנה אותי עם הרוגע המוגזם שלה
) אני לא יודעת אם זה באמת לקח זמן או שרק לי זה היה נראה כמו נצח, אבל באיזה שהוא שלב כל כך רציתי שהשרפה הזו תעבור שהצעתי למיילדת - את רוצה לחתוך קצת? (לא מאמינה שאני בעצמי אמרתי את זה!!) למזלי היא אמרה מה פתאום, אין צורך, הוא יצא לבד. בציר הבא כבר לחצתי חזק חזק למרות הכאב השורף והפחד להיקרע, ופלופ הראש יצא, ואחרי דקה עוד ציר ואני לוחצת וצועקת והגוף מחליק החוצה. והקלה. כן, זה נכון, באמת שניה אחר כך מרגישים הקלה עצומה. (לא, הכאב לא נגמר לגמרי, כי אחר כך יש עוד צירים ושליה, אבל יש הקלה גדולה)
ואני מחזיקה את התינוק שלי! וזה בן! ואני מתנשפת ומנשקת ולא מאמינה שעשיתי את זה. והוא כולו מכוסה בוורניקס, אבל בכלל לא מחליק לי מהידיים. והוא בוכה ובוכה ואני מחזיקה אותו עלי ומבינה שעשיתי את זה. מודיעים לבעלי שמחכה בחוץ שנולד בן.
אחר כך הרופאה מבקשת שנעבור למיטה. התינוק עדיין מחובר אלי בחבל הטבור, הרופאה מחזיקה אותו ואני נתמכת ב2 רופאות אחרות שהיו שם ויוצאת מהג'קוזי ועולה למיטה. ולא מאמינה שאני קמה והולכת שניה אחרי שילדתי. אחרי שאני נשכבת על המיטה מחזירים לי את התינוק שלי, ואף אחד לא ממהר לשום מקום, לא שקלו אותו ולא בדקו עדיין שום דבר, רק אני מחזיקה אותו והוא צורח. התחלתי לשיר לו כי קראתי על מישהי שעשתה את זה וזה הרגיע את התינוק, ובאמת הוא נרגע מיד. בנתיים התחילו צירים מאוד חזקים, ובהחלט התפתלתי מהם, מה עוד שלראשונה חוויתי את עוצמת הצירים בשכיבה. ניסו לעזור לי להניק (ואני חושבת - כדי להגביר את הצירים יותר?) אבל התינוק לא רצה.
הרופאה בדקה שהחבל הפסיק לפעום וחתכה אותו, ואחר כך לקחו את התינוק לשקילה, והמשקל שלו היה זהה בדיוק לשל אחיו הגדול! זה היה מדהים.
בנתיים אני כמעט בוכה מכאבים, חושבת לעצמי שלא לקחתי את זה בחשבון, שבלידה בלי אפידורל מרגישים גם את כל האחרי עם כל העוצמה, וכאן כבר אין לך את המחשבה המעודדת שזה הכל בשביל התינוק ותיכף הוא יוצא. זה מרגיש 'מיותר', כי הנה כבר ילדתי, אז שהכאב יפסיק!
המיילדת מודיעה לי שהשליה כבר ממש בפתח, רק לחיצה קטנה והיא תצא. אני לוחצת, ובניגוד למצופה שזה לא אמור לכאוב זה כן כואב כשהיא מחליקה את דרכה החוצה. כנראה בגלל שנקרעתי קצת, אז הקרע הוא שכאב.
אני שואלת אם אפשר משכך כאבים, ואם נקרעתי. המיילדת הנינוחה לא ממהרת בכלל וזה משגע אותי. כל דקה נראית לי כמו נצח. בנתיים התינוק פועה לידי, ורופאת הילדים שואלת אם להחזיר לי אותו. אני אומרת חלושות שאחר כך. לא מסוגלת להחזיק אותו עם הצירים. אחר כך הרופאה מודיעה שיש לי רק קרע אחד קטן שלא מצריך תפירה, ואני נושמת לרווחה. ניצלתי מגזרת התפרים! (אחר כך גיליתי ש'בלי תפרים' לא מקביל לבלי כאבים, אבל בכל זאת ההחלמה פשוטה ומהירה יותר)
בסוף מביאים לי משכך כאבים, ובעלי נכנס סוף סוף לראות את בנו החדש (לפני כן כבר דיברנו כשהוא עומד ליד הדלת, ועדכנתי אותו כשהשליה יצאה שהוא יכול להודיע להורים).
מעבירים אותי לחדר כשהתינוק עליי, ושם בודקים אותו עוד. אחר כך כבר ניכר שהוא מעוניין לינוק ועוזרים למקם אותו, והוא יונק יפה וחזק. אני גאה בו
(ולא מפסיק לינוק לכל אורך היממה הבאה...) וכאן מתחיל המסע שלנו יחד, כשאני עד עכשיו מנסה ללא הצלחה להשלים את הלילה שהפסדתי מחשבות של אחרי:
אחרי הלידה חשבתי - אני לא יודעת אם אני רוצה לעשות את זה שוב. זה היה קשה מאוד מאוד, ושום דבר לא עזר לי מכל השיטות שתרגלתי.
במבט של שבועיים אחרי אני יכולה להגיד שאני כן רוצה לנסות שוב בלי אפידורל. הלידה הייתה קלה יותר, ההתאוששות היתה אחרת לגמרי, זה בהחלט היה שווה. אבל בפעם הבאה רק עם מלווה/דולה תומכת שתעזור לי להישאר מפוקסת וחיובית. אולי הצירים יכאבו באותה עוצמה, אבל עצם זה שמישהי תזכיר לי שאני בחרתי בזה ורציתי את זה, ותעזור לי לחשוב שזה התינוק, תאמר לי מילים טובות וכו', לדעתי ישנה מאוד את החוויה.
) 
