כמה טומאה כמה

זה התפקיד הזה שאני רצינית בו ומחוייבת ולוקחת אישי,
זלא צריך להיות ככה?

ממ אני חושבת שלא

אולי צריך לעשו הפרדה בין התפקיד למציאות

למרות שזה הרבה פעמים מאד קשה.

כשמתמסרים לתפקיד..

זה החיים וזה התפקיד וזו המציאות,ביחד.

זה באמת תלוי איזה תפקיד זה.

יש תפקידים שאפשר להפריד בהם ולא לקחת את זה אישי.

ויש תפקידים שהם הזהות באיזשהו שלב ואז אין לאן לברוח

זה מתסכל נורא

אבל דווקא אני חושבת שכן אפשר להפריד טיפה

צריך לקחת ברצינות וצריך להרגיש אותו

אבל גם צריך לקחת בעירבון מוגבל חלק מהדברים.

(אולי בכלל לקחנו את זה למקום שונה..)

ואני חטשבת גם שזה רע להפריד, 'מה המעלה שלי עג רובוט שמלמד?
שיש לי רגש ואכפת לי.

אני מאמינה בהוראה יותר מהכל.

צריך לבוא לשם עם כל הלב.

אבל.

לזכור שזה ילדים.

לזכור שזה המון ניסיון שצריך לצבור.

לזכור שזה העבודה הכי קשה היום(ומי שלא מסכים לא מבין כלום)

חינוך זה הדבר החשוב והקשה ביותר.

לזכור שזה לירוק דם בשנים הראשונו אבל אחכ זה קל בהרבה.

בעיקר לזכור שזו העבודת קודש הכמעט הכי גדולה היום.

זלא עוזר,זה לא קשור גם,
זה לא שאני פגועה או משו כזה,
זה שאני נכנסת עם כל הלב, ואין לי את הכלים לטפל בבעיה,
ושאר המורות(המתוקות יש לציין)איתי בחוסר כלים, אבל לא איתי בתסכול

אולי תנסו לדאוג לכן לאיזה סדנה שתתן לכן כלים לכל מיני סיטואציות?

באמת נתקלים במלא צמתים שלא יודעים לאן לפנות ולהמשיך.

ואם כולכן באותו ראש פחות או יותר שווה לארגן איזה ערב עם מישהי שתדריך אתכן.

תמיד ללמוד טוב ומרענן.

והיועצת מוציאה אותי מדעתי.
אני מתגרדת ברצף ממנה.

מקוה שמחר בבוקר יהיה טוב יותר ואולי יצוץ לי איזשו רעיון

אופ

איזה מעצבן שהראש שלהן ככה.

 

הלוואי.

תעדכני

(אני בדרכי אלייך לשם. הלוואי שיהיה טוב)

איזה שנה את? ואיזה מגמה?

שנה א'.

חנ"מ ולשון

מותר להגיב?

מותר מותר

והניק החדש יפה ומדכא משהו

למה מדכא?

לוידעת סתם הרגשה

אור-שחור.זה כבר כזה.

אבל יפה!

ותתחדש

אשכרה.