וכאילו כמו מסך אפור התחיל גודל לו,
מסך של שתיקה מייסרת,
שבלי משים לוקח כל שביב תקווה ומשמעות,
לוקח איתו את העתיד, כן - גם את המוות,
משתיק צעקות של חיות תוססת, של דכאון, של חום של קור,
כמו מנסה להעמיד את התמונה ישרה, צרה,
בלי אורות מהבהבים או צועקים, כמו שהיא, חדה,
קודרת או סתם צוחקת,
פשוט ככה,
ללא כל ניתוח, ללא כל צעקה, רק חידלון ושקט,
שקט שמתהפך,
שקט סמיך, שאי אפשר להוציא בקלות,
ולברוח ממנו זה לאבד את המהות,
זה השקט שמחפש את השייכות,
זה אולי הצעקה הגדולה ביותר שהוא יכול לעשות -
לשתוק.
מסך של שתיקה מייסרת,
שבלי משים לוקח כל שביב תקווה ומשמעות,
לוקח איתו את העתיד, כן - גם את המוות,
משתיק צעקות של חיות תוססת, של דכאון, של חום של קור,
כמו מנסה להעמיד את התמונה ישרה, צרה,
בלי אורות מהבהבים או צועקים, כמו שהיא, חדה,
קודרת או סתם צוחקת,
פשוט ככה,
ללא כל ניתוח, ללא כל צעקה, רק חידלון ושקט,
שקט שמתהפך,
שקט סמיך, שאי אפשר להוציא בקלות,
ולברוח ממנו זה לאבד את המהות,
זה השקט שמחפש את השייכות,
זה אולי הצעקה הגדולה ביותר שהוא יכול לעשות -
לשתוק.
