וקול מחוספס
פס של ציניות פרוס על חיוך
והקליפות מתקשות
והלב שלו צורח
ואני לא קונה אותה
תפוזה
והעיניים האלה
עולם ומלאו
ים של רגש ותבונה
מניחה לעצמי לצלול בו
אין פה אופציה של טביעה
הראש השכל יודע
אבל הבור העצום הזה
בין הידע לרגש
הוא מעיק, הוא חונק
אני מנסה לעלות את העניין
והפה מתכווץ
העיניים תרות אחר נקודה אחרת
והקול מתעבה
בורח
לא רוצה
גם אני לא רוצה
אבל...
ואז מבול
תפס אותי לא מוכנה
מבול שאלות
שאני לא מצליחה לענות עליהם
מי אמר שטוב ככה?
יהיה טוב?
אנחנו מדוייקים?
מי אמר לך שזה הטוב שהוא רוצה?
וכמה שכואב זה משמח
כי הוא בדרך
"אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה"
