פתאום היום באמצע השיעור היא אומרת לי-
את צריכה פעם להסביר לי מה קורה.
שאלתי- מה קורה איפה? עם מה?
היא עונה לי- את הבנת.
מה קורה איתי?
כן.
אמרתי כמה מילים והיא שואלת שאלה ואז אמרתי לא משנה לא משנה.
היא אומרת- את סודית מדי.
רבאק.
השם.
הלוואי. הלוואי שהייתי יכולה להיות לא סודית.
הלוואי שהכל היה יותר פשוט.
היא אמרה לי שאני מסבכת סתם.
והיא אמרה שאני עונה תשובות מתחמקות.
יאו יאו.
קצת המשכנו לדבר בהפסקה ואז נכנסו בנות לכיתה אז הפסקנו.
אמרתי לה שאם היא רוצה אז שתגיד מתי.
מקווה שהיא הבינה שהיא צריכה לפתוח כי זה לא יבוא ממני.
לא אכפת לי להסביר. לה.
אבל אני בחיים לא אגיד הכל.
ואין לי מושג כמה היא תבין.
כלומר היא לא תבין כלום.
יואו. השם.
קשה לי כ"כ.
היא אמרה שאם אני בכ"מ לא ישנה אז מה זה משנה אם להיות בפנימייה או בבית.
אמרתי שכדאי שאני אשתוק.
היא אמרה שאין לי תשובה.
אמרתי שיש ואני מתלבטת אם להגיד ואז שבאמת כדאי שאני אשתוק.
אני כבר לא יודעת מה היא חושבת.
כאילו אני במצב שמאפשר לי לבוא ולהסביר לאחרים.
כאילו לא מספיק קשה לי גם בלי שאלות מתקילות וחפירות מוזרות.
היא אנשה כ"כ טובה. אני אוהבת אותה. באמת.
אבל...
כל השיחה חייכתי.
אבל בפנים צרחתי.
השםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם.
איך איך איך.
איך אמורים להסביר לבנאדם שלא נמצא בעולם הזה?
איך אמורים להסביר מצב שלא מוסבר לאף אחד כולל עצמך?
ואיך.
איך אמורים לעשות משהו שדורש ממך יותר מדי כוחות, בזמן שאין לך כוחות כבר יותר מדי זמן?
איאיאי.
כבר די.
נמאס לי.
אמרתי את זה כבר?
והשאלה.
שאף פעם. אף אחד. לא ייתן לי עליה תשובה.
למה?
