אתמול נסעתי לים.
לי ולים יש קשר מיוחד.
אנחנו מכירים זה את זה.
אנחנו מכילים זה את זה.
כשאני מגיע ונפשי סוערת, הים השקט מרגיע את פעימות ליבי.
כשאני מגיע והאדישות גוברת, הים הגועש מסעיר את נפשי.
ולפעמים כשאני מגיע שלו. הים גם הוא מקרין עליי את שלוותו.
ואת אהבתו.
אני מרגיש שאני מבין אותו- את הים.
הוא גועש, ושקט,
סוער, ושלו,
רוצה לשבור הכול, להרוס את כל המסגרת,
אבל גם מוכן לקבל לתוכו בהכלה לא מוסברת
אני מבין אותו- את הים.
כי אני כמוהו- כמו הים.
נפשי סוערת, וגועשת, ורוצה קצת שקט ושלווה.
רוצה לעזוב את השנאה ולמצוא שם, גם אהבה.
רוצה פורקן, לשבור הכול ולהרוס.
לצאת מהצמצום הבלתי נסבל- ולשחרר
להתאוורר.
וזה הסיבה שאני מוצא את עצמי נוסע אליו לעיתים קרובות
יש לנו שפה משותפת.
בלילה. תמיד בלילה.
בלילה נפתחים הלבבות, והרגשות.
ולב אל לבאנחנו מבינים.
ומגלים.
ומספרים.
לפני שבוע אחרי שנפרדנו, רצתי אליו- אל הים
רציתי לצעוק
רציתי לשבור
רציתי לבכות.
והים הקשיב לי בהקשבה שרק הוא יכול
והים הבין אותי, בהבנה שרק הוא יכול.
הורדתי סנדלים, רוצה להרגיש את החול
הורדתי את הקפוצ'ון, רוצה להרגיש את הקור.
פסעתי צעד קדימה אל המים.
הים ליטף את כפות רגלי, נוגע ואינו נוגע.
מדהים כמה רגשות אפשר להעביר במבט אחד.
וסיפרתי לו, שזה נגמר.
הוא היה הראשון לדעת, ככה הבטחתי לו,
הרי את מי שיתפתי בכל הקשיים וההתלבטויות?
מי עודד אותי במילים רכות?
הים.
תמיד הים.
ובכיתי, דמעותיי מתערבבות בדמעותיו.
והפעם זה היה קשה.
אבל בסוף גם זה נגמר..
והים- הוא יודע להרגיע אותי, להכניס בליבי שלווה.
ואני יושב על החול הרטוב. מביט אל המשטח השחור.
ובקצה רואה נקודה קטנה
של אור.
