בשקיעות ההן..
במקום שנמוג והולך לו ביחד עם כל הטירוף ההומה הזה..
עם כל הרעש הבלאגן..
שמיכה קרועה וריח של אלכוהול..
וכמה מזרקים כדי לשכוח את הסוף..
בשקיעות ההן..
שבהן כולם היו עומדים על החוף..
מביטים..
רוחשים כבוד לצבעים הזוהרים שנפצעים להם באופק..
כמהים למעט אוויר נחוש, מואר באור יקרות..
וריח משכר חושים של נצח והוד..
בשקיעות ההן..
אני ברחתי רחוק..
למדבר..
לנכר..
רק אני ונאד של יין..
למקום בלי עבר.. בלי הווה ומעט מאוד עתיד.. שנוי במחלוקת..
להשתכר במסיבת הוללות זמנית..
כזו שתשכיח לי את השקיעות ההן..
את ההוד את הנצח..
את הריח המשכר של הקסם והנוגה..
את האבנים עליהן עמדתי נוכח על המזח..
את מראה השקיעה המלטף והמרהיב..
את הכל ניסיתי לשכוח במסיבה ההיא..
ולא..
זה עדיין קיים...
השקיעה הריח הטעם האבנים....
הכל כמו בסרט ישן אבל אכזרי..
כמו דרמה שעדיין לא עוברת...
כמו כאילו עצרו את הסרט..
והשקיעה המרהיבה תעבור יום אחד,
והעניים ההם שהביטו..
יהיו מרותקות..
לעד.
