סיפור קיטשי' שמתחיל בהיו היה.
אבל באמת היו היה ילד אחד קטן קטן בגודל של זרת. הוא לא היה גוליבר למרות ששמע עליו . הוא היה קטן אבל נפוח. מן נחום תקום כזה. תמיד חלם שיום אחד יצליח לרוץ נורמלי מהר כמו סופרמן. כך יחלוף כברק ממקום למקום,יטפס על סולמות כחץ מקשת ויצבע את העולם במהירות כפי שהוא יכול לחשוב. שהצמחים יגדלו בן לילה בנקישת אצבע והשיר שינגן יתנגן חלק בלי טעויות כעלה נידף ברוח.
אבל כל יום כשהלך הבטן השמנה שלו הפריע לו לזוז , ההתנדנדות שלו צד לצד עשתה לו סחרחורת והרצון שלו לעוף כברק ממקום למקום לא נתנה לו מנוחה לחשוב. העניין הוא שמילא זה, אבל מה שהפריע לו באמת זה היה חוסר היכולת של הגוף שלו לעמוד פשוט יציב אפילו לדקה אחת והוא הרגיש שזה לא בשליטתו. כל דבר שחלף לידו זיעזע את כולו וסובב אותו על צירו כקרוסלה. הבטן הנפוחה שלו נתנה לו הרגשה שצוחקים לו ולמרות שבכלל לא היה לו תיאבון, לפעמים מרוב כעס ומרמור היה מתנדנד למטבח ואוכל בלי מחשבה: שוקולד וחביתה וקיקר עם כוס שוקו קר.
אחר כך היה מתיישב מול המחשב . כי המחשבות על דברים אחרים לא הצליחו להגיע אליו. הבטן שלו הייתה נפוחה מדי בשביל להצליח לעשות משהו באמת.
פעם הוא קרא ש-"לא חושבים מהבטן". אבל המחשבה הזו חלפה לידו במהירות וסובבה אותו כ"כ מהר, כך ששכח אותה מיד ופנה לעיסוקיו הרגילים- לאכול, לישון ולשחק במחשב.
לפעמים הוא הרגיש שבא לו לקחת סיכה קטנה ולהוציא ת'אויר הריק הזה שרק ממלא בתוכו מקום ולא נותן לדברים כבדים ומשביעים להגיע. אבל זה היה רק חלום מטופש ושיגעוני שנתן לו הרגשה של התעסקות בשטויות.
כך חי לו מיום ליום. וכך חלפו להם הימים.
היה זה בוקר קייצי אחד.
