כאבהמצפה...
קו דקיק שעובר כחוט שדרה בימיי, לילותיי, שעותיי, מעשיי, אהבותיי והוויתי...
כמו בלתי נפרד ומשלים את החלל הגלילי שנתהווה בתוך תפוח שעה שהוציאו ממנו את ליבתו, בחולץ לבבות.
החלל הזה, מתמלא.
בכאב דחוס נטול גרעינים ממשיכי דרך
ומחוללי תקווה.

והוא שולח זרועות המכלות את השלם אט אט,
מבפנים. משנה את פניו נוטפי העסיס למין עיסה חומה שבניגוד למצופה החמצן לא היטיב עם הדורש חיים.

חיים שאל?
ממך
לא יקבלם.
נטל את זיו הדרו,
את תמצית הוויתו.

את טעם חייו.

כאב-
קו דקיק של חוט שדרה מכלה.



ובא ליהמצפה...
לצעוק לבאי העולם הזה
די!!!!!
די להתעללות בבעלי חיים.

די כבר לקחת נפשות שכל מה שביקשו זה מעט שלווה, מעט תיקון, מעט שמחה ואור,
אחרי כל כך הרבה צער שחוו בחייהם,
ולרמוס אותם עד דק.

לפעמים תוהה לי כמה אפשר למתוח את החבל.
כמה אדם יכול לאהוב ולתת הזדמנות וסליחה וקבלה ומחילה לאותם שדקרו בו שוב
ושוב
ושוב
ושוב
ושוב
ושוב

ושוב.

ואחרי שדקרו אחרי כל פעם, מחל וסלח וקיבל.
ואז
דקרו
שוב.

אתה יכול לשחרר מאנשים,
זה לא בהכרח אומר שהם מוכנים לשחרר ממך.

וזה הדבר הכי קשה בעולם.
אם זה הדין,
עזור לי ותן לי כח לעמוד בזה.
שוב.
ושוב
ושוב.

תודה מראש.
ומתגעגעתהמצפה...
לאנשים.

במיוחד אליה.
ואליו.


חללי נפשי הגדולים ביותר ביקום.

הימלאו אי פעם?
ימים יגידו.

אני כבר מאבדת תקווה שיקרה כן בחיי חיותי.
לפעמים הדבר הכי אוהבהמצפה...
שאדם יכול לעשות עבור אדם אחר, זה לשתוק.
לקרוא את כאבו, לראות את קריעת נפשו ונשמתו, לשמוע את נאקתו מרוב עוניו-
עליך,

ולשתוק.

להיות שומר הסוד
שביקש לשמור
מפניך,
בסוד.

לא לגלות
שנגלו לפניך צפונותיו.
לאפשר לו להמשיך ולאחוז באותה מחשבה
בועית שלעיניך
לא נגלו
הפצועים בחדריו.

הכאב,
נעוץ בהבנה הדקה,
שבאותו המצב רק בתפקידים שונים,
כלפיך
אותו אדם לא היה
אוהב.

עוד יבוא יום...המצפה...
בו ינשאו מחשבותיי על ענני נוצה רכים וקלילים,
נוגעים לא נוגעים,
ענוגים.

עוד יבוא יום...
בו ענני סערותיי לא יכסו פְּנֵי שָׁמַי בקדרות כבדותם,
מצלים ולא מצילים,
מהבזק מִשְׁבּרָם.

עוד יבוא יום...

עוד
יבוא.
דוק ערפיליהמצפה...
כיסה את עין הארץ,
מבקש לעטוף ולחבק ברעננותו המתעבה את סדקי האדמה שנפערו בה, שעה שהיכה בה מעדר האמת, הופך בה ומהפך בה, מעלה אל פניה את שבמעמקיה,
מכין אותה לגשם שיבוא.

שיבוא הגשם,
שיבוא,
אני מוכנה לקראתו
מחכה.

אלו זרעים תבחר לטמון בין רגביה?
עזבוהמצפה...
אותי!!!!
טוב?!

תנו לי לצאת מהכלוב הזה נטול פתחי האיוורור
החונק את נשמתי
מותיר אותה קו דק של ריק שהולך להמחץ
כיתוש תחת כפו של ארי זועם ומוטרד.

תנו לצאת מכלא גופי
המגביל את מעוף מחשבותיי
התוקע יתד של כאב מקרקע ברגשותיי
המותיר חור שחור שואב אל ייאוש מצמית
וכלום.

לפעמים עולה מחשבה ...
מרחפת
וגם בה אין נחמה ומרגוע.
הכל רועדהמצפה...
עבר עריכה על ידי המצפה... בתאריך ב' בשבט תשע"ט 22:10
מבקש קצת חום.
מבקש קצת אור.
מבקש קצת מים.

להרוות את קפאון העלטה שכיסה את עפעפיי לבבו.

וניגון.
שקט.
שלו.

אמיתי מחובר, אליו לסביבתו.
לאמתו הפורטת על מיתרי נשמתו.

ונמלטת צרחת מיתר,
קרועה,
מטלטלת,
נמתחת עד דק
כמו חיוך מזויף,
כמו חבל מעל תהום העולמות כולם.

ופני הרי וגאיות טביעת אצבעו רצים ומחליקים על גביה
של אותה צרחה, אינם בטוחים עדיין האם בורחים או רודפים המה.


הלבהמצפה...אחרונה
מבקש מקום.

למלא חדריו בנופי האתמול
שריחפו לנגדו,
חשופים,
ברים,
בראשיתיים.

פורטים מנגינות
של אמת כמוסה,
של להבה קפואה
של רתחת מילים
בפינג'אן העמוס לעייפה טיפי אותיות המתדבקות ונפרדות,
מתחברות ומתרחקות לקצב לחישתן המקפיאה של להבות כחולות הרוקדות ומתנועעות בחן שמיימי מהפנט.

והאותיות,
מילים מביעות
בביעבוען.
מילים הנמזגות בשטף
זו אחר זו
אל ספל חייו
המהביל
האחוז בידו הגרמית
של הרכון על ספסל יומו.

מתקשש לו.
מתקושש מבין שברי עבר הצרובים בזכרונו,
רסיסים שהזמן העטה עליהם אדי-נצח,
והם מכסים הכל.
ומילים,
מתקשקשות על לוח ליבו
מבקשות מקום.

אך ליבו,
עמוס,
ומקום-
אַיִּן.


ומה יהיה ביום בו ירתח הכל?
ואדי הנצח ימוגו?
..דף תלוש

87%

In two days

And I'll probably finish it today


.This is fucked up


What the fuck is wrong with me 

..דף תלושאחרונה

I hate myself about it

I feel like I'm doing something forbidden

But it's not


 

Why am I so hard on myself about it


 

I hate how much I enjoy it 

אחרי כל התרמודינמיקה והמטריקסxmasterx

חייב לתת כיסוי לכל זה ולהמשיך לעבוד קשה

חוץ מגניטיקה ואירועי חירום דיסטופיים יוצאי דופן בממלכת הפיזיקה הביולוגית ננצח הכל.

החום הזה מאוס ומעצבן אבל יש גם יתרונות בלהזיע כל כך הרבה באימון ולעבוד קשה לצאת לשמש להזיז את המכונה החורקת בגלל תעוקת מפרקים


בנוסף לכל זה צריך למצוא מוזיקה מתאימה וספרות נורמלית לערבים חסרי מסך אולטרא אינפרה מכשף בעיניים כי השינה גם חשובה מסתבר

אני כותב לעצמי וחושב תוך כדי אם כל זה לא גדול עלי

כנראה שלא אבל נצטרך לעשות התאמות

אזxmasterx

נאכל ביצים ובשר כל היום

נזיז ברזלים

נשמע מוזיקה

נישן נורמלי

האלכוהול ייכנס למידה מאוזנת, לפחות במהלך השבוע

עכשיו די לדבר על זה כמו איזה גיי שמעלה גרה עצמית ומלקק לעצמו תתחת כמו איזה חתול

צריך לחזור לפילוסופיה כי גם הנפש מתאמנת

כל אופנת החיפוש העצמי הזהxmasterx

פחח

את מי אתם מחפשים

במקום לחפש לכו ליצור את עצמכם אין מה למצוא יש מה ליצור ולברוא

מה צורכים בשביל לאכלס את התודעה המבולבלת הזאת

מה רואים מה קוראים מה שומעים

מותר כבר להגיד ערסים או שזה לא פוליטיקלי קורקט

למי אכפת

היעשה מה שהינך

אלא אם כן אתה חסר אונה קדמית וזה בולט אבל נסלח

איזה אנרגיות של יוםxmasterx

חודש אייר

סוף אפריל

מזל שור שחורש ביסוד האדמה

מרגישים את כוחות היצירה והפריון באוויר

לכן הכל עולה ובועט ורק רוצה להחפיץ ולקחת ליזום ולפעול

אייר זה אור זה זיו

אני מעדיף את החושך והאופל אבל בשביל להרגיש אותו צריך אור

שר הטבעות > הארי פוטרxmasterxאחרונה

זה סתם בלי קשר

וגם מפורסם וידוע ולא באמת נצרך לומר

עכשיו קצת בוקובסקי בשביל הנשימה ואז לעבודה בחזרה

"כי לפעמים חייבים להשתין בכיור"

מי כותב ככה?

או במילים אחרות

"האם אתה יכול לזכור מי היית לפני שהעולם אמר לך מי אתה צריך להיות?"

זה לא מגיע ליכְּקֶדֶם
..דף תלוש
I'm freaking out and I don't know why
..ביחד ננצח

יש בי את הפחד לפעמים

שאני נותנת ומתרוקנת- מקריבה


אני אפילו יודעת בעצם

אחרי 6 חודש אינטנסיביים

שכרגע זה חצה קצת את האהבה

כרגע זו הקרבה.

אני לא חושבת שזה משהו טוב,אף פעם

אבל מצד שני

לפעמים כשאתה אוהב מישהו

צריך לדעת גם להקריב,ברמה האישית

וכשאתה אוהב משהו גדול בצורה כזאת

כמו מדינה,וצבא

לפעמים,זה לא מספיק רק אהבה 

--מחכה לרחמים~

קומי אהובתי

קומי

יש לך עוד לחיות

את עוד תהיי

ותחיי

יהיה לך טוב

כל כך טוב

🤍

--מחכה לרחמים~

את תהיי

אני מבטיחה לך

את תהיי ויהיה לך

יהיה לך הכל

את תהיי הכל

את כבר הכל

את עולם

עולם שלם ונסתר

אל תתני לו לרסק אותך

יש לך עוד חיים לחיות

קומי אהובה

כי בא אורך

קומי לזרוח

🤍

....צאצאאחרונה

אמן

שעון קיץxmasterx

מפנה לילות מכלה בקרים

שירי יום הזיכרון באווירxmasterx

וזה כאילו דומה לכל שנה אבל זה לא

אין בית שאין בו מת

וחסרה חמלה

אף אחד לא חושב שהשני מיוחד כי הוא גם סובל

אין סבלנות באוויר

משהו יתפוצץ מתישהו וההישרדות הזאת כבדה

אם הייתיxmasterxאחרונה

יכולה הייתי נעקדת במקומו

סדק

סדק אחד בכל יום

אין מה למהר

זה בסוף יגיע להכל

יתפרץ כמו סכר

על אדמה רעה ויבשה

הזמן לא מרפא דבר

רק מפיל אותך על חרבו

העבר מגיע כמו חסד

זכרונות מנחמים מעט

עצוב כשלא נשאר מי למות למענו

או

לחיות בשבילו

...כְּקֶדֶם
יבוא יום ואנקום בהם על כל מה שהם עשו ועל כל מה שהם זממו לעשות

אולי יעניין אותך