השבת הזאת

לפני שטסת.

שם הכרנו באמת.

ספרנו את הדקות 

עד לצאת השבת

וחיכינו לברוח.

לברוח מהאש הקפואה.

מאבא.

שלנו?

כל כך כאבתי

על הייחס שקיבלת.

ניפגעתי בשבילך.

אתה הרגעת

וחייכת

חיוך כזה משלים

את כל הכאבים

שניכתבו לנו מלמעלה

שניצטרך לעבור.

אתה והחיבוק הזה שלך.

בחיים לא כעסת עליינו.

גם כשהיו מלא סיבות..

והיו.

תמיד השלמת.

חיברת בנינו.

היית לי אבא.

משהו שבחיים לא היה לי.

הלילה האחרון הזה,

לפני שטסת.

היינו בכאסח עם אבא

ואתה לא יכולת לסבול.

חייכת 

לשני הצדדים

בחיוך כזה סלחני.

ופשוט,

חיבקת בעיניים.

כשאבא אמר

שנביא רב קו.

לא ידענו

אם התכוון

שגם אנחנו,הבנות.

הרי משבת,

לא החלפנו 

אפילו מבט אחד.

והרכבת הגיעה

והיה צריך לעבור לרציף.

אתה העברת כבר את הכרטיס.

הוא חיכה לך שם.

הרגשנו את הסימני שאלה באוויר.

הוא תקע לי 

מבט כזה קפוא

שגרם לדמעות

האחרונות

שעוד נישארו משבת,

לרדת ולחמם

ולצרוח עליו בשתיקה מעיקה.

שינאה.

אבל כתוב טוב. נורא. איתך לחלוטין

אז עלית לרכבת,

עם המזוודה ביד.

ותקעת לי חיוך מעודד

של-

נעה,אנחנו לא נפרדים באמת.

רק לשנה וחצי.

ושנייה לפני

שהרכבת יצאה,

בכינו כולנו

את הפגיעה

שהאדם הקרוב הזה

שהיה צריך להיות איתנו,

עשה.

הרכבת נסעה ואיתה דרסה לבבות שבורים.

היום דיפדפתי

בלוח שנה

וספרתי

---

שנה וחצי עברה.

שלושה שבועות מהיום.

הספירה לאחור מתחילה.

זוכרת

כשהייתי אצלך

בניו יורק,

חיכינו שיהיה 

מינוס מעלות בחוץ

ונצא לאכול גלידה.

למה?

ככה.

וזה היה כ"כ טוב.

הגלידה הזאת

המיסה את השלג מסביב.

שברה את הקרח הפנימי.

וצחקנו.

באמת שמסתם דברים.

הבלגתי,

ביחד איתך

על הלילה ההוא.

ניחמת אותי.

חיבקת.

נשרו לי דמעות של אושר.

חיכיתי לחיבוק הזה מלאן.

ועכשיו,

ישבתי על עיצוב

לגלופה

לחולצה משפחתית

שנעשה לכבודך.

מתגעגעת אלייך כבר.

רואה תמונות שלך

ופשוט..

מאוהבת בך קשות.

אוהבת אותך אח יקר שלי.

מתגעגעת.

מחכה שתבוא.

יש בליבי

תפילה קטנה

שנעמוד,כל המשפחה

בכניסה לשדה התעופה

ושתצא,

נרוץ אלייך כולנו.

ונחבק אותך.

ותחבר אותנו.

ותיראה את החולצות.

ותחייך מגעגוע שניגמר,

כי עכשיו אנחנו ביחד.

ותראה את הכיתוב

שיהיה על גבנו-

איך כותבים בגווטמאלית

-התגעגענו?!-

ואוו איך את מרגשת.

הלוואי כבר יהיה טוב!

אמן!

אוהבת אותך!!

מחכה איתך.

קשה לקרוא.

מקווה בשבילך. מצפה. לא יודעת למה.

אוהבת אותך.

מה זה הכישרון המטורף הזה?!? די כבר לעשות לי צמרמורות די!!!

אוף את גורמת לי להרגיש כאילו אני בסיטואציה הזאת.. את תגיעי רחוק יקירתי

באמת 

סתם יש עלי המון 

אני חושבת שזה יהיה בדיוק בדיוק מה שהכי טוב בשבילך בעולם זה מה שאני חושבת

ולא,

הזמן לא מרפא

הוא רק מגלה החוצה-

אל העולם

ערימות ערימות מוגלת לב.

"הזמן ירפא.."

כך היא אומרת.

ואני אומרת-

אולי.

האולי ההוא יבוא.

השמש עוד תאיר 

בצד שלי.

בצד הכבוי שבי.

היא תגלה את שדות ליבי

את פרקי השירה

את הניגון הפרוט בנימי נפשי.

היא תגלה חיוכי

תגלה אמת גומותיי,

תגלה.

לקחנו אותו בידיים למרצע הוא נשך וקילל אהבנו אותו אהבה יתרה משלנו בגורל חייו הוא נישק אותנו בדמעות והמשיך לקלל ולבעוט (נשברה גם צלע) ורצענו לו את האוזן והיטבנו את הנרות וחבשנו תעלומות

הוא הבטיח שיש עכביש בתוך המזוזה והבטחנו לו שנבדוק

הוא יושב על הספה וקורא תהלים והאוזניים שלו שומעות עכשיו הכל

כשאנחנו אוכלים הוא משתעל ומבקש את המלח בדמעות כבושות

מצאנו אותו מתפלל מתחת לאדמה

הוא תלש לעצמו כנפיים של עטלף מהגב ואמר תהלים

הבטחנו לו שיהיה בסדר

בלילות עצמותיו נשתברו והוא אמר בקול נואש ששוב ריסק נבואה

הושבנו אותו מול הטלוויזיה הבאנו לו סירים של פסטה

הוא בורח מדי פעם מתחת לאדמה

עצמותיו משתברות לריסוק נבואות

הוא יכל לזרוק חץ ולעבור אבל הוא תולש לעצמו את הכנפיים וקובר אותן יפה

החיות מסתכלות מלמעלה וצוחקות

אני חושב לתת לו כדורים

לפעמים אני חושב שהוא לא טוב לעולם

דמיינתי אותו נושא כנף ובכיתי גם אני

החיות מסתכלות גם עלי

על גב העכביש להחזיק בשערות

גם מכאן אפשר לשאת תפילה

ילד לך בדרך הישרה, היה שם מדביר

תסתום את האף ותנשק את הראונדאפ שבאדמה

חפש אותי באבן הטוען

תנקה אותי מהקורים

עברתי דרך יערות חבטו בי ענפים

שרתי עם עכבישים שכחתי מהשמש

עכביש

אוצר מדרשים, אלפא ביתא דבן סירא, אלפא ביתא אחרת לבן סירא | Sefaria Library

עכביש

הבאתי איתי לגן עדן מזוודה

אספתי כל חיי אבנים

שחורות מפוחמות

זרקו הכל הלבישו אותי לבן

קשרו אותי למיטה שם לצרוח

להודות ולהלל

אבנים יורדות למטה ולא רוצים אותם כאן

הילדים מדקלמים אלהי נשמה

משרפות

החזן של יום כיפור מוריד את הקיטל שלו ותולה על המדף, המדף

במקלחת הגדולה שלו שוחים שלושה היפופוטמים מחוייכים שחיכו לו שרים שירים מהתפילה

פשט ירד וטבל עלה ונסתפג

להונסתפג, ר

לתאנה נשרו העלים

היא מתה מבפנים

החזן של יום כיפור משתחווה להיפופטם גדול ואפור

פותח את הלוע המלא עכבישים

הקירות צוחקים כשהוא לובש את הקיטל

ומטיילים על הקירות

ט

עוונות

לתאנה נשרו השיניים

היה נא מצליח דרכי

ר

יש בו מאפיינים ארספואטיים, אבל הרבה מעבר לזה.

שיר שמתאים יפה לעשרת ימי תשובה, ולא רק...

המצוי הראשון. מיכאל אברהם.

אתה לא תרגיש יותר את אלוהים לעולם, אך אולי תדע אותו.

הנה, אני מרגיש אותו

ומה הקשר למצוי הראשון ולרב מיכאל אברהם?

לעתיד וראית את ימח שם עראפאת עוד 50 שנה?

מאיפה הקביעה של ךשהוא עוד לא ירגיש לעולם את אלוהים?

ולמה לעזאזל השרשור הזה מופיע בראשי

לך מפה יצר הרע לך

שה' ימלא כל משאלותייך לטובה

מחכה להמשך

מה אהבת?

את הרוב כנראה שלא הבנתי, אבל אהבתי את גנדלף, ואת תאר את אשר עיניך רואות, ובכללי את ההיגיון החסר היגיון של הסיפור

רואים שלא קראת עד הסוף את הטרילוגיה

או ליתר דיוק עד העמצה

לצערי לא ממש אוכל לדאוג לך לחלק שני לפני סוכות

ככה שתעלץ להשאר כרגע עם לספור את הכבשים שלך בגבעה

זה כנראה חשוב יותר מהסיפור שלי

והוא פרסם את הפרומפט ולא את התוצר 😆

התחברתי לדיוק של הריקוד המהוסס

אבל השאלה הגדולה זה בעצם האם להיעלם זו בעיה. כלומר, שאנחנו תלויים במי שסביבנו או שזה סבבה להעלם לפעמים.

אני פחות בקטע לפשט את הדברים שאני כותבת..

לא אישי כמובן

@משה @כְּקֶדֶם

🙂

על דרך ההיעלמות ולא הגילוי

הגילוי מפחיד מי שרוצה שינסה להצטרף להיעלמות

מה פירוש נעלם?

פירושו: הלך לכל הרוחות

כמו השיר

"אני אף אחד מי אתם

האם גם אתם אף אחד

אם כך יש שניים מאיתנו

אל תגלו"

שיר מעניין

מסתורי משו

השפעה פנימית נסתרת