ראיתי אותך בחלום,
בלילה.
היה לי קשה,
הייתי מוצפת;
מחשבות,
דאגות,
ופחדים.
באתי אליך,
נשכבתי לידך.
ואת.
כמו מלאך טוב;
ליטפת והרגעת.
ככה, בלי לומר מילה.
ליטפת בעדינות,
הסתכלת לי בעיניים,
במבט מרגיע;
מבט שלך,
עוצמתי כזה.
עצמתי עיניים,
והדמעות,
כמו דיברו בעד עצמן.
ניגבת לי דמעה,
ועוד אחת.
כמו אספת אותן כאוצר יקר.
הבטחת שיהיה טוב,
ושהוא כבר קרוב קרוב.
ואז ראיתי גם לך דמעה שמבצבצת בקצה העין.
חיבקתי אותך,
ואת אותי.
לא חיבוק כואב.
חיבוק אוהב,
מכיל,
עוטף,
ומחזק.
כמו פתחת את הפצעים.
לא הכאבת,
טיפלת, ריפאת.
אהבת.
חלום מתוק.
שלא רציתי שייגמר.
התעוררתי ממנו עם עיניים רטובות.
ובבכי גומר.
חוויה דומה,
מוכרת;
היתה לי.
כמו החלום.
עם מישהי אחרת בכלל.
אבל המבט שלה, והדמעות,
הם אלה שהדליקו את הזיכרון.
היום אני לא מצליחה להסתכל לה בעיניים.
אני רוצה,
רוצה שהיא תדע.
רוצה את פעם.
את הלשתף והחיבוק התומך.
רוצה.
מתגעגעת.
אבל;
מי בכלל רוצה בגעגוע הזה לגעת.
זה בכלל היה רע וכואב.
ומצב הפוך של נחמה.
רק שעות של אמת,
ששמורות אצלי.
שעות של אמת,
שכמו ציזרו את הכאב,
שהיה מקורן.