פעם, בעולם רחוק, התהלך לו נווד זקן וחלש מעל הגשר ההוא, עצמותיו חישבו להשבר, הסופה היכתה בו ללא רחם, רק בדל של עוגיה יבשה נשארה לו בתיקו המרופט, שהעלה ריח צחנה חזק כמו בגדיו הבלויים והקרועים, הוא התהלך לאט לאט, פסיעה אחר פסיעה, כשבין שתי פסיעות עוצר הוא למדוד את הדופק, להסדיר נשימה, לשאוף מעט אוויר, רגליו רועדות, צנומות, דקיקות, רק עור ועצמות, נשימותיו כבדות, כוחו תשש, ידיו רועדות הן מבלי רצון, ועיניו חלושות, הוא מביט למרחק, אל סופו של הגשר, מזדקף, מנסה למצוא משהו במרחב, משהו להתלות בו, להרגיש את הסוף, וכמו בעודו מסתכל, מבעד לעלטה הכבידה, הגשם והערפל החזק, הבליח לו נצנוץ של אור, שביב של תקווה, יש שם משהו, אולי זה הסוף? אולי לא? חשב, ממשיך במשנה מרץ כשבכל פסיעה הוא מתחנן לאלוהיו, "תן לי רק להגיע לסופו של הגשר, רק לראות מה יש שם", סקרנותו עלתה עד השמיים, נפשו בערה בו, ויצר החיים פיעם בתוכו.
יודעי דבר מספרים, שהוא עדיין שם, הולך, מחכה לראות את סופו של הגשר.
יודעי דבר מספרים, שהוא עדיין שם, הולך, מחכה לראות את סופו של הגשר.
