(הבנתי פתאום ששרטתי את עצמי עמוק ואפילו לא ידעתי, הפחד לגשת לאנשים אחרים, ובמיוחד כשהם ניגשים אליי. ואני לא אשתמש בביטויים של הדור הזה.
הוא הפחיד אותי כל כך, עמוק עמוק בפנים. עניתי בלי בושה והצהרתי על חבר דמיוני, לא, לא בכיתי כשאמרתי אך בכל זאת הוא לא האמין, למרות שלי אין אישית (לא דתית) בעיה עם בני דודים. כשירדתי מהטרמפ רציתי חיבוק. של שמיכה.
ומאי נפקא מינה? אין נפקא מינה.
בעצם, אולי שהלב צריך לנסות להשתחרר.
כן. ושוב זה מתקשר לביטחון.
איפה את כשצריך אותך)