אנשים טובים מסביבה תמיד דאגו להרחיק אותה מהכאב, להגיד לה ילדונת תראי כמה את יפה, כמה את אהובה, כמה את מיוחדת, כמה את

(כמה את כמה את כמה את שוקלת)

הילדונת זוכרת את הפעם הראשונה שהיא פגשה את התחושה הזאת, בבגד הגוף הצמוד של הבלט, זה עם הפס הכסוף לאורכו
הוא לא היה יפה עליה, שם מול המראה והילדונת, שהיתה אז קצת לפני בת מצווה, הבינה שאין לה מבנה גוף של דחליל
אז בסדר, היא הבינה. אמא עשתה כמה תיקונים הגביהה את קו המותן ושינתה את הגזרה, והגוף של הילדונת חזר להיות מחובק בתוך הבגד והיא חזרה לחייך
חצי שנה אחר כך היא עזבה את הבלט, כי כיתה ז' כבר היתה עמוסה יותר ובנינו, היא גם ככה לא במידות של ברבי דקיקה.

הילדונת הפכה לנערה, הגוף שלה צמח גדל והתפתח ואיתו גם חוסר שביעות הרצון. היא לא זוכרת מתי בדיוק זה התחיל להיות ככה, המדידות האלה מול המראה, להכניס את הבטן עמוק כמה שאפשר וללכת ברחוב ולהסתכל כמה כולם רזים יותר ממך
היו לה כמה שבועות של חזרה אובססיבית למשקל בכל ערב, בכל בוקר ואחרי כל ארוחה
היא מעולם לא היתה שמנה, אבל הספרות שעל המשקל תמיד איימו לשבור אותה, או אותו, או אולי את שניהם ביחד


בסוף כיתה ח' היא החליטה שנמאס לה, שדי. היא הלכה לדיטאנית, שעם הרבה כוונות טובות וחיוכים בנתה לה תפריט. עברו שבועיים שלושה וחודשיים, המשקל רק עלה (במאתיים גרם, אבל היא סופרת) והכסף ירד, ואיתו ירדה מהפרק הדיטאנית.

היתה להם שיחה עם היועצת שקד, שקד סיפרה להם שהיא סבלה מאנורקסיה
שקד סיפרה שהיא היתה אוכלת ארבעה בורקסים ואז צמה יומיים שלמים, שקד סיפרה שהיא הגיעה למשקל שלושים וחמש
הילדונת שכבר נערה החליטה לנסות, הילדונת שכבר נערה החליטה לצום וגילתה עד כמה קשה לא לאכול
היא ירדה שני קילו. היא ירדה שני קילו, החיוך מול המראה עלה ושמחת החיים שלה ירדה

ואז הדימוי העצמי צנח שוב, והיא אכלה יותר מידי והמצפון שלה הציק לה
ילדה מטומטמת, למה אכלת למה למה למה
היא לא הצליחה לרדת עוד, היא לא הצליחה לאהוב את המספר שעל המשקל, גם כשהוא היה בסדר
אנשים סביב הנערה אמרו לה שהיא יפה שהיא טובה שהיא רזה, אבל למי אכפת מאנשים כשבסוף היום המספרים על לוח זכוכית גורמים לה לבכות

כולם רק הזהירו אותה מהפרעות אכילה, מאנורקסיה, אף אחד לא אמר לה מעולם עד כמה זה קשה