חשבתי שאני מכושפת. מה זה ככה שאני מסתובבת בשעה כזאת בחוץ? ראיתי אותם, מאחורי החומה. הם ישבו שם על איזו גדר נמוכה, רגל וחצי בחוץ והרבה עיניים בודדות, נואשות. נשארתי מאחורי הצפרדע. כמו חייל בהסוואה. היו שם כמה נערים וכמה נערות, והרבה דחקות, ושתיה חופשי.
ראיתי אותה יושבת בצד, כנראה מתחילה בתחום. מסתכלת על כל החבר'ה, ושותקת. ישר ידעתי שהיא שונה מהם. המבט שלה היה שונה. כאילו בה עדיין נותר איזשהו חלקיק של סיכוי, כאילו היא מספרת לעצמה שהיא לא שייכת אליהם לגמרי, עדיין לא.
חתולה שחורה זינקה מהפח הצמוד, בלמתי בכוח את הפה שלי, אל תבהלי. תמשיכי לדמום. רק שהיא לא תקלוט אותי, הילדה הזאת.
הם כולם שם כמו חתולי רחוב. נמלטים, או נטושים. חיים מהפח. דומים לחתולה השחורה הזאת. כולם רואים בהם את החיה הרעה, מתעלמים מהם, ואח"כ בועטים. שלא ידביקו את הסביבה, שלא יעשו את הבית נגוע באותה המחלה הפרוצה שלהם.

)