השלב הראשון זה כשמתאהבים ויש פרפרים ויש את כל הריגושים האלה של ההתחלה. אבל אז מבינים שיש לאיש הזה גם מגרעות לא עלינו, מגיע השלב השני ונוחתים לקרקע.
בזמנים האלה, אם שוהים יחד, מתבוננים ולומדים לאהוב אחד את השנייה, הקשר נהייה מופלא. נוצרת הערכה עמוקה ואמתית כזו. משובחת.
ואם עושים את זה טוב, אז לא צריך כל יומיים לריב ולהשלים, כדי להכניס עניין לזוגיות הזאת. אם עושים את זה טוב, לא צריך לחפש ריגושים, לפזר קונפטי ולתלות קישוטים בכל פעם שנכנסים לשגרה. אם עושים את זה טוב, בכל תנועה קטנה של בן הזוג זז הלב. בתוך החיים ממש, רואים אורות. האהבה נבנית אחרי כל ארוחת ערב סטנדרטית, בעקבות דיבור מתוק לפני השינה, בתוך עבודה ושיתוף וחיוך. רואים טוב לב, ויופי, ובינה. אם עושים את זה טוב, בכל מפגש פשוט ישנה התחדשות מפנקת.
זה קורה קודם כל לכל אדם עם עצמו. ילדים בריאים אוהבים את עצמם, ומתבגרים נורמלים פחות, ואז עובדים להשלמה, ואם עושים את זה נכון, זוכים לאהבה יציבה שבכל שעה מתעצמת. רואים את הנקודות הטובות בעצמינו ומגדילים אותן ואז גם בשגרת החורף יש תנועה. תנועת אהבה אני קוראת לזה.
ואז חשבתי שיהיה טוב אם כולנו נעשה את זה לפני שאנחנו פוגשים את האחד/ת. ושנשקיע יותר בזמנים האלה עם עצמינו. נתבונן בטוב שאנחנו עושים ברגעים הפשוטים. עם המשפחה, והחברים שאנחנו רואים כל יום. ונעצים אותם. נחייך יותר לאימא בבוקר. נגיד תודה סתם ככה באמצע החיים. נפנק בלי סיבה טובה. נעשה טוב, סתם ככה.
יש את החברים השווים של ימי ההולדת שחוגגים לך בהגזמה, ויש את החברים שפשוט טוב לך איתם, נעים, ביום חורף רגיל ויפיפה, אבל לפעמים הם שוכחים את יום ההולדת שלך. סטלנים... מי אוהב אותך יותר? את מי אתה צריך יותר?
חברים טובים לא נבחנים בימי פח, לדעתי. כשאתה שקוע בדיכאון וייאוש. וגם לא בימי הצלחה וזיקוקים. חברים נבחנים בסתם יום רנדומלי. יום שהוא לא יום ולא לילה.
וככה נבחנת גם זוגיות טובה. אם בדייטים הרגילים, מאיר לך. (תמונה להמחשה: זוג זקנים מחזיקים ידיים באהבה)
ואולי זה ככה גם בקשר עם ה'.
מה דעתכם?
)