.
בכל התמונות, הכתבות, שערי העיתונים, אפילו הקריקטורות, מודגש בעצם הסיפור הגדול באמת שבתוך הסיפור הזה שקרוי "התנתקות" (או בכותרת המשנה שלו: "כל הציונות הדתית הולכת פייפען"): הילדים.

העולם שייך לצעירים כנראה, גם במקומות הכי קשים: בכפר מימון עומדות אלפי נערות חסודות וצועקות "נאצי" לחייל המסכן, שעומד מולן ורק רוצה את הארטיק הכתום שלהן. לשמאלן מתייצבים חבורת בני 12-18 מלאי הורמונים וצווחים את נשמתם.

שאר החברה הישראלית פוערת עיניים מול המחזה הכאילו-מרגש הזה, "איזה נוער, כמה אידיאולוגיה ומוטיבציה, מלח הארץ!" ושאר קשקושים בורגניים. נניח לרגע את האנרגיה המינית שמניעה את כל התהליך הזה (לכבוש אדמות/ לכבוש בנות, מה כבר ההבדל), נניח את כל הצביעות והבורות שבשורש כל צעקות ה"חייל, שוטר, סרב פקודה!" מילדות שהדבר הכי קרוב לצבא שיהיה להן זה הבעל בגיל 19. השאלה הגדולה באמת היא - מה יהיה אחר כך?

התמימות שמקיפה ילדים בגיל ההתבגרות, ועוד באירוע שנמדד בפרמטרים של "אלוהים לא ייתן לזה לקרות", תגרום פשוט לקריסת מערכות אצל כל הילדים הללו. אלה שיראו את הוריהם נגררים מהבית בכוח בידי הצבא - שעל קדושתו המזויפת הם גודלו - הולכים לחטוף טראומה דתית-ממלכתית שקשה לי לראותם מתאוששים ממנה. במה כבר יכול ילד להאמין, אחרי שהוריו אומרים השכם והערב בתקשורת ש"לא ניתן לזה לקרות"/"אלוקים איתנו"/"משמיים תבוטל הגזירה"?.


.


הנוער הדתי של אחרי ההתנתקות יהיה כה מבולבל, כי מצד אחד החילונים הקיאו עליו את כל הבחילה שנצטברה להם בבטן, ומצד שני אלוהים כנראה שלא ממש בעדם כרגע. הנבואה שלי: זרם המוני של חזרה בשאלה. אלפי ילדים זונחים את אלוהים, שלכאורה זנח את ביתם ומולדתם וגרם להם גלות שלישית. כמובן שזה יגרור את כל הסימנים החילוניים של החיים בארץ וביניהם - ירידה חדה במוטיבציה לשרת בצבא, הבייבי של הציבור הדתי.

נראה לי שהציבור החילוני נורא פוחד מהתופעה הזאת: עד עכשיו תמיד אפשר היה לסמוך על הדתיים שישרתו בקרבי. אחרי ההתנתקות כבר לא יישארו כאלו. מה שיישאר זה בני נוער מטומטמים שרוב הזמן רק רוצים להרוג ערבים ולא ששים לשרת בקרבי בשביל זה. ממש כמו רוב הנוער הישראלי.

בקרע הגדול שיעבור על הציונות הדתית אחרי ההתנתקות, בין אלה שימשיכו לצדד בממלכתיות העיוורת בה האמינו באדיקות עד עכשיו, לבין אלה שפשוט יהפכו לחרדים ב', הנוער הדתי יחטוף את המכה הגדולה. עכשיו הם אולי מאכילים אחד את השני ארטיקים כתומים ויוצאים לכל הפגנה, מה גם שפעולות של בני עקיבא מעולם לא נראו סקסיות יותר. אבל אחרי ההתנתקות הם יעמדו אחד מול השני עם עיניים בוכיות ופנים מבולבלות. ולהורים שלהם, שפתאום נורא שמחו לראות את הילדים יוצאים מהמחשב, לא יהיה יותר מדי להגיד, כי אלוהים כבר מזמן לא מתערב בארגז החול שלנו.

אותם הורים, במקום להכין צבא של פסיכולוגים ורבנים שיתמודדו עם השבר הזה, בוחרים שוב להתעלם. אני רק מרחם על אותו אחד, שאולי עכשיו קורא את זה וחושב להגיב במשהו כמו "גוש קטיף לנצח!!!1". אני מרחם עליו כי מכיתה ט' אני צועק לו שיתעורר ויריח את הבולדוזר. אבל הם דחקו אותי החוצה. אני מקווה שאותו בולדוזר לא יפריע להם לשמוע את צעקת ה"אמרתי לכם".

למה לדעתכם האם בחזית ולא האב?

גיטי קליינרמן: "מוישי הוא כבר הבן של עם ישראל" | ערוץ ７

 

גם עם הדר גולדין זה הרבה כך,

וגם עם שלושת הנערים הי"ד

 

זה חדש יחסית

עם נחשון וקסמן הי"ד זה היה האב בחזית

 

(למה זה גורם לי לחשוב שאני שוביניסטית?)

מרתק: כולם אומרים "שנמאס מהמצב"? למה זה קורה?

כולם מדברים על "המצב" ועל זה "שנמאס".
אבל מה אנחנו מרגישים באוויר ולמה?

פודקאסט חדש, מרתק וויחודי ששווה להאזין לו.
והפעם על: "תנועת הבעד"

כל הפרטים, להאזנה>>

 

 

קניון, מה הוא עושה לנו בלב?
פודקאסט חדש:"קניונים ורגשות".
להאזנה>>

, מה הוא עושה לנו בלב?
פודקאסט חדש:"קניונים ורגשות".
להאזנה>>