הזוי לי מדי.
אני עייפה מדי מכדי לעכל.
מתישהו זה יקרה.
שני הבא.
(אני מפחדת מזה.
נורא נורא נורא.
"אין מנוס. חייבים חייבים. אחרת איך תחיי?"
פיכ.
לעזאזל, אנשים לא מבינים את הפחד הזה.)
קיבלתי החלטה. לחכות.
זה ידרוש ממני.
המון.
להחזיק להחזיק להחזיק.
וואי.
מחר אולפנה.
סופית.
אם נקום בבוקר.
וחפירות של חברות ושל מורות.
אין לנו כח לזה.
בכלל, האמת.
מן הסתם היא תרצה שאני אסביר לה.
וואי.
לא יודעת אם יהיה לי כח.
בכ"מ היא לא תבין כלום, נראה לי אין טעם.
יאו השם.
תעזור.
אני חייבת המון עזרה בשבוע הזה. ובכלל.
אני צריכה המוני כוחות.
אני צריכה להתאפק כדי שלא ישימו אותי בהשגחה.
איכ השגחה.
ואולי אולי,
מיון.
"אז תלכי כבר לבקר את חברה שלך!"
פיכ.
נבקר אותה מחר באולפנה אם נבוא ואם היא תהיה גם ואם נראה אותה.
ואולי אולי נספר לה את הסרט הזה שאנחנו נמצאים בו.
היא לא תאמין שהגעתי לזה.
בוודאות.
היא אמרה שהיא תתקשר בערב.
נספר לה.
אני צריכה שהיא תרגיע אותי. שתעזור.
אני מפחדת. ממש ממש ממש.
אוקיי?
אופ.
רציתי לבכות שם.
ועצרתי את הדמעות.
כשיצאנו הלכתי לשירותים וניגבתי אותן.
לא רוצה לבכות מולם.
אבל עכשיו אני חייבת לשחרר את זה ואין.
פף.
אוי השם.
אני פשוט לא מאמינה שזה קרה.
שהגעתי לזה.
לא מעכלת.