ישר כשאני נכנסת לכיתה-
"מה..? את לא איתנו.."
בחייאת מה.
הרגע נכנסתי, תני לנשום.
זה היה בדיוק אחרי שדיברתי עם ההיא.
היא אמרה לי שהיא כבר רואה אותי שם.
פיכ פיכ.
אל תפתחי פה לשטן.
זה היה ממש ממש לא חכם מצידה להגיד אתזה.
זה הלחיץ אותי מדי. מדי.
בבוקר דיברתי איתה,
ואז המורה כעסה עליי שלא הייתי בשיעור.
היא מאמוש.
אבל..
לא יודעת.
עדכנתי אותה בהכל.
אמרתי משהו על יום שני הבא.
היא שאלה מה יש לי ביום שני הבא.
אמרתי שלא עכשיו ולא נתחיל מהסוף.
שנשב נדבר נורמלי.
אח"כ באמצע השיעור היא שואלת אותי שוב.
בחייאת, ברור שאני גם אתחיל לדבר עכשיו באמצע שיעור כשכולן בכיתה. ברור. סתומה.
נדבר מתישהו.
מתישהו זה יקרה.
עד אז היא סתם לחוצה ודואגת ולא מבינה כלום.
כאילו שגם אז היא תבין משהו.
יום ייחודי.
הותשתי.
ושוב, בהפסקה.
זה לא הגיוני! זה פשוט לא הגיוני.
בחייאת, מה את רוצה שאני אגיד לך.
ואז אמרתי עוד משפט בשקט.
נראה לי שהיא לא שמעה.
יופי.
ילדה חמודית.
פף.
והמורה.
והבנות.
והמדריכות.
חפירותחפירותחפירות.
מהשלומךואיפההייתכלכךהרבהזמןוהתגעגענואלייךויאוזהמרגישחודשיםואופתישאריקצת
ודייייי חפרתן.
הבנו.
לא רוצה לבוא מחר.
אבל עדיף מלהיות בבית.
ויש מבחן אז חייבים לבוא.
מבחן שנקבל בו אפס כי לא היינו בשיעורים ולא נצליח ללמוד אליו. כיפ.
(מזל שעוד יש אנשות טובות בעולם
שלא נותנות לי ליפול
איכשהו הייתי יחסית רגועה היום,
[אולי סתם הדחקתי]
אבל זה עשה לי טוב לדבר איתה אתמול ואיתה היום.
[וגם זה אתמול.
הלוואי שהיא תבין כמה זה עשה לי טוב.]
נשמות שהן.
אמן שיישארו איתי תמיד.)
אני רוצה לישון.