פשוט ככה.
שבוע שלא הייתי, קצת קשה לפספס את ההיא שמסתירה לך בשולחן לפנייך. אותו קיר, כמעט אותו בית.
כל כך קשה ללכת כמה צעדים לדפוק בדלת, להגיד לי שלום ולשאול לשלומי. בסיסי.
לא סמס, לא טלפון. כלום.
אותו קיר, כמעט אותו בית.
ואני שואלת. למה. למה להכאיב עוד. רק לבוא להגיד שלום. זהו. לא ביקשתי יותר מיזה.
לשמוע אתכן מהחלון צוחקות.
תפקחו את העיניים. אני פה, קיימת.
יש לי רגשות.
למה זה לא כמו כמה חודשים.
תודה שהעפתן אותי בלי להגיד שלום.
תודה שבכלל שהתייחסתן אליי באולפנה.

