(נכתב בצורה זורמת, תתמודדו..)

המעבר מהישיבה לצבא היה חד. אולי מדי. נכון ששמעתי שיעורים ושיחות, אבל בסוף זה היה ניתוק. שאיבה מחיים אל חיים. או מחיל אל חיל.

ואז הבקו"ם. והפרידה לכאורה. והחיבוקים והתמונות. והאוטובוס.

אתה כ"כ צעיר, שכל חייל יכול לומר לך שם מה שהוא רוצה. גם אם אין לו דרגות. אתה חושש מכל חייל שזז. כ"כ צעיר שהמגבניקית שצעקה עלינו והעמידה אותנו ב2 טורים, מי יודע מה הקשר שלה לאירוע בכלל. כ"כ צעיר, שאין לך מושג מה המידות הטובות לך במדי א' ובנעליים(שהייתי צריך להחליף לשניהם מידה..) כ"כ צעיר..שיש לך ריח של בקו"ם.

וטרום טירונות. ואווירה משוחררת, ואם ככה-אז למה לא להאריך שירות?

עד שהגיע יום שישי ה...ומתחיל באמת. ואז זה כבר לא משחק. השטן(מ"פ) ושליחיו(מ"מ-מ"כ)[למי שכואב-שיחליף מילה..] מתעללים בנו בצורה סמויה. ואז גלויה. וכבר לא כיף. וכואב. וסתם נאחס כזה. בשביל זה התגייסתי? איפה המצווה החשובה פה?

בזבוז זמן. היה עדיף אולי להיות ג'ובניק. מי יודע?

וכמו שהנר לקראת כיבויו מתחזק מאוד, ככה המשמעת לקראת סוף הטירונות. כמו רובוטים. בורג במערכת. סתם עוד חייל. וכשמדברים עם המכים על יציאה לקצינים-כבר לא נדבר..צריכים להוכיח את עצמם. עד מתי??

אימון מתקדם ובנייה מחדש. בונים יחסים חדשים עם המפקדים. חלק זורם חלק צורם. ממשיכים. ואז מגיע הקושי הפיזי. הזה שכאילו קל יותר להתמודד, אבל לא כ"כ. ופציעה שמשביתה אותי לחודש. והסתגלות שוב לקושי. וכמה שקצה זה דבר שנראה סוף, אז..כנראה שלא. הקצה האמיתי רחוק מאוד. מאוד.

מסיימים הכשרה ומקבלים כומתה. יופי. עולים לגדוד לאווירת נחת.

אז זהו. שלא. מ"מ צהוב מהגדס"ר שסיים הרגע קורס קצינים, זה אדם שפחות כדאי להיות תחתיו. שרפתי אותו מהרגע הראשון. אין יחס בינינו. והוא היה...

הספירה לישיבה החלה. 8 חודש, זה כזה רחוק?

מסתבר שכן. ממש.

ומשבר. ועוד אחד. ושריון? חבל. גו'ב? אפשרי. מה יהיה?

ושוב הקושי הפיזי מתגבר. ונמאס. וציפיתי למשו אחר וזה התפוצץ בפנים. ישיבה, מתי??

גם לחזור, וגם לסיים את הצבא. זה מגיע ביחד.

ואז קו מבצעי. אווירה אחרת, יחס שונה, יותר ביחד. כיף הרבה יותר. ומלחמה? כמעט. קרוב מאוד.

ומסיימים את הקו, ונשאר חודשיים לישיבה. מתחילים תכנונים, חברותא, מסכת, מה ללמוד.

ומתקדמים, והזמן מתחיל לטוס, חודש. ואז מגיעה תפנית בתכנית, ועוד שניה חוזרים. סחרור. מערבולת. שבוע. שבוע לישיבה!! אשכרה סיימתי את הצבא. זה באמת קורה. צובטים אחד את השני. כן.

וחוזרים. שוק לרגע. היציאה מהצבא מצריכה שחרור איטי. הדרגה. מעבר מעולם של פקודות קצרות וברורות, לעולם של בניה אישית ובחירה. צריך להסתגל. יש רצון, ולכן זה בא בקלות.

ישיבה

@געגוע..

יש איש שחור מתחת לרצפה

שאומר פרקי תהלים שאף אחד לא מכיר

ובוכה בלילה ומפריע לישון

מקצה העולם ועד קצהו

(יש לו מתחת לסנטר מורסה כבדה הוא צובר שם את הגלות ומקנח)

הדמעות שלו מרטיבות לי את הכרית

אני חושב שהוא מטייל לי על הקירות

בלילות הוא מצפין בכתלים חטאים

בכייה לדורות

(יש לו נכדים באמריקה. הוא עדיין חולם על בירקנאו ושווייץ בסיוטים)

הוא מתפלל על קברי צדיקים

ומצא את מסתור העורלות

הוא מתגלח בבין המיצרים כשאסור

מגולל בעפרו תפוח בדבש

(יש לו שיניים שחורות ועיניים מזכוכית. הוא קורא בספרים אסורים)

מצאתי בכיס כרטיס לרופא

כתוב באותיות רועדות של מכונה גוש בצק

התהלים יוציאו אותי מדעתי

השאגות

(בלילות הוא כופה זדונות לזכויות)

תַּתְחִיל לִכְתֹּב שִׁירִים רַכִּים

תָּמִיד אַתָּה צוֹעֵק

מֵקִיא אֶת הַנְּשָׁמָה

אוּלַי תִּלְחַשׁ בַּעֲדִינוּת

בְּשֶׁקֶט בִּדְמָמָה

אוּלַי תַּפְסִיק לִהְיוֹת אָמָּן

תַּפְסִיק לִהְיוֹת קָרוּעַ

נִמְאַס כְּבָר שֶׁהַדֶּלֶק שְׁ'ךָ

זֶה נֵטוֹ גַּעֲגוּעַ

אִם לֹא הָיִיתִי מֵתָה

עַל מָה הָיִיתָ כּוֹתֵב?

אֵיךְ הָיִיתָ חַי

אִם לֹא הָיָה לָךְ כּוֹאֵב?

אוּלַי תַּתְחִיל לִהְיוֹת פָּשׁוּט

אוּלַי תַּפְסִיק לְהִזָּרֵק

מֵהַגְּבָהִים לַתְּהוֹמוֹת

רַק כִּי הַלֵּב שֶׁלְּךָ דּוֹפֵק

תַּפְסִיק לִשְׁאֹל בְּלִי סוֹף

תַּתְחִיל לִמְצֹא מָנוֹחַ

נִסִּיתָ קְצָת לִשְׁאֹף?

נִסִּיתָ קְצָת לִבְרֹוחַ?

אוּלַי אִם תִּתְאַמֵּץ

לְהַכְחִישׁ אֶת עַצְמְךָ

בַּסּוֹף זֶה יַעֲבֹד

וּתְזַיֵּף לְךָ שִׂמְחָה

עוד שנה עברה, ורחוקה מהכרעה

שוב במטאפורת שדה הקטל הדמיוני,

הלוחמים כפר עייפים לא תוקעים תקיעה,

שותקים השופרות הצועקים מתוך גרוני

המלך בשדה מתרוצץ והוא עירום

גלימותיו שסועות קרועות ביד כל משרתיו

האם בכלל קיים, הטוב הוא או איום?

ואיך נדע את האמת, מה נעשה עכשיו?

מניפים הלוחמים חרבות שבורות,

היש אלהים אם אין? היכן ממליך המלכים?

בסיבוב אגודל פלדה מתיזים ניצוצות,

משליכים חרבותם בצל העצים ונחים.

עצים שכאלה, עץ הדעת ועץ החיים,

פירותיהם בוסר, גבוהים ענפיהם,

אם ישנו מלך, בצמרתם מסתתר, בשמיים.

אך נדמה שרק ציפרים בצמרת, ואין מנחם.

חופש.

חופש מחיפוש. חופש מחשוף.

ערגה. חופש מלהרוג. להרוג את הערגה.

הערגה שהורגת.

הורגת את החופש.

הורגת את הערגה. לקודש.

קודש זה טוהר.קודש זה בוסר.

קודש זה הילד הזה שאף פעם לא התבגר.

נעלם. קודש זה היעלם.

לכן הקדושים נעלמים.

לכן קודש הקודשים איננו כאן.

כי העולם הזה הורג לחופש והנעלם לא יכול להיות

בחופש.

שפורסם במקום אחר?

היי לכולם זה סגנון קצט שונה ובכ"ז

הם רכבו על אופנועים בעמק הטרשי

מדי פעם עברו על יד תחנת אוטובוס או אוהל בדואי מזדמן

גימלי ישב בתוך הסירה ליד לגולס ידידו

בעוד החמה שוקעת - צללי הערב ירדו

ככה רכבו כל הלילה בדממה שאיש לא הפר

היה זה ערב ראש השנה וגנדלף נשא באמתחתו את הציוד הנדרש

"דבר לגולס, תאר את אשר עיניך רואות"

לגולס ההאיל על עיניו מפני השמש העולה

"אני רואה גבעה ירוקה מסביבה בנייני בטון אדירי קומה

ובראשה מבנה מוזר עם כיפה עגולה

סביב לגבעה הכל דומם כולם ישנים

אך בחצר המבנה שני אנשים עם קסדות בד

שותים משקה שחור עם גרגירים

מעודי בכל שנות חיי לא ראיתי כמראה המוזר הזה"

"זאת ישיבת הספר ואדורס הקודש שמה", אמר גנדלף

"וראש הישיבה תאודן בן תימה שמו

ריש מתיבתת ארץ הספר שוכן בו כבוד

בעלות השחר מגיעים אנחנו

ונתפלל איתם ותיקין אך מעתה

עלינו לנקוט במשנה זהירות משום

שבמלחמה על הבית הם נתונים

על כן הישמרו לבל יישלוף

אף אחד מכם את הספרים.."

המשך יבוא

Ninjago the new generation

בעולם הנעלמים רק הפחד אינו נעלם

הפחד מלהימצא. הפחד מלהפסיק להתקיים.

אנשים חושבים שיעשו להם טובה אם יגאלו אותם

וישחררו אותם לחופש.

אבל החופש הורג.

בעולם הנעלמים יש פחד.

פחד מזה שישבור את הנעלם לנעלמים קטנים שקטנים מדי בשביל להתקבל לממלכה.

נעלמים מדי אפילו בשבילה.

בעולם הנעלמים כשהם רוקדים בחן את ריקוד הסולו שלהם

הריקוד מהוסס מעט.

איה זה שיהרוס את הריקוד ויצטוות לנעלם ויגרום לנעלם לחשוב שהוא לא צריך עוד לרקוד לבד.

שהוא יכול לעזוב את הממלכה ביחד. ולהישאר נעלם ביחד.

שייתן לו את החירות להיעלם.