היו  היתה ילדה קטנה.

הילדה הקטנה מאד אהבה לקרוא, אבל היא לא יכלה.

הילדה הקטנה מאד אהבה ללכת לחברות,  אבל היא לא יכלה.

הילדה הקטנה  מאד אהבה לרקוד, אבל היא לא יכלה.

הילדה הקטנה לא אהבה לאכול, אבל היא היתה חייבת.

היא לא אהבה להשתעמם כל יום בבית, אבל היא היתה חייבת.

הי ילדה, את זוכרת?!

זוכרת את הקינואה שזרקת מהחלון והתפללת שאף אחד לא יראה ?

את השוקולד מתחת למיטה,

את הכרית שלא היתה?

הי, ילדה,

את זוכרת את הגינה? איך היית המלכה, ואז חזרת הביתה והחבאת את הכתר טוב טוב מתחת לשמיכה?.

היו היתה ילדה שגדלה,

והילדה כבר לא ממש אהבה לצאת עם חברות, היא כבר התרגלה להשתעמם בבית.

הילדה כבר לא אהבה לרקוד, הא לא אהבה כלום,

רק בלילות בשקט בשקט, היתה מתגנבת למרפסת ושומעת שירים על ירח וחלומות. 

הילדה עוד קצת גדלה, וקצת נפגעה, כי החיים עשו איתה ברוגז וניפצו את הכתר,

והילדה קצת התביישה שהיא ילדה ולא ילד, כמו פוני, שיכול לעשות מה שהוא רוצה, וילדות קטנות לא יכולות לעשות ה שהן רוצות, גם כשהם גדולות, נכון, בובי?!

אז הילדה ניסתה להסתיר את זה שהיא ילדה, אבל היא לא הצליחה, והילדה היתה עצובה.

היה לה עצוב שיש ילדים רעים שיכולים לעשות דברים נוראיים לילדות קטנות,

והילדה כבר לא ממש קטנה, אבל היא קצת קצת מפחדת. ולפעמים גם קצת רועדת, וקצת דופק ל הלב ומגלד פעימות. אבל הילדה מתגברת.

הי, תותית, זוכרת?!

כאבי בטן מטורפים. רופאים. גסטרו. אולטרסאונד. צילום. להקיא. לא לאכול. להקיא שוב.מיליון דמעות. זוכרת?!

והילדה גדלה וגדלה ובמגירה נערמו מתנות יומולדת.

שרשרת ובוסם ועגילים,

וגם הרבה מאד אהבות שנעלמו ונאבדו מהחיים, היה שם את התשוקה למכחול ולגיטרה, ומוזיקה ואוכל. ואומנות וקור. הכל נסגר במגירה, והילדה סגרה את המגירה וזרקה את המפתח ליאור.

את זוכרת?! תינוקת מקיאה, מצבה רחוקה וריח עמוק של אבקת כביסה וים??

הילדה גדלה ואיתה הפחדים.

הילדה מאד לא אהבה הרבה אנשים. אבל מאד מאד אהבה את אלוקים, והוא גם אהב אותה ועזר לה. הושיט לה חבלים מדי פעם שתוכל להחלץ מעצמה,

והילדה היתה מאושרת.

זוכרת חרדה איומה, קירות נופלים מכל כיוון, ואת, מה את עושה?! פותחת סידור ובוכה. הי ילדה, את זוכרת את האור הזה שכל כך חימם ונכנס לך ללב בתוך החושך חושך הזה?? קוראים לזה קרבת אלוקים.

הילדה המשיכה לחיות ונזכרה מדי פעם להגיד תודה. כי הי, ילדה, עכשיו הכל טוב לך, לא?!

אני יודעת שאת זוכרת,

טעם קבוע ל בחילה.

ימים שלמים בלי אוכל.

מלא מלפפונים ושמן זית שלא באמת עוזרים.

נסיעות לירושלים. בקבוק מים, זיעה רעד התקף חרדה. הי! תגידי תודה!

הילדה גדלה עוד והסוף לא ממש ברור,

זוכרת פחד קיומי

רקלאשוברקלאשוברקלאשוב.

שבועות קבורה בתוך בית. עיגולים שחורים בעיניים.

זוכרת שהוא אמר שזה לא בסדר לוותר ושיש עוד ארבע ילדים בבית, ואת לחשת שלוש, וכשהוא הסתכל עליך בשאלה לחשת, אחת כבר מתה. ובלעת דמעה, והשקט שהיה, הוכיח לך כמה הם לא יודעים כלום. הוא אמר, אחת חיה! ואת נסדקת וברחת לבכות כי את רק נראית חיה. את נראית הכי חיה מכל העולם. אבל את לא. ורק את תוכלי להעיד עד כמה את מתה מבפנים ומתה לגמור פה.

והתקווה, זכרונה לברכה.

והאמונה, יהי זכרה ברוך.

ולך אין כח. וכשאת שומעת רעש באוזניים כמו לפני שמתעלפים, עובר בך ניצוץ פראי של חידלון, ותחושה שאם ה ישמור ה ישמור זה קורה עוד פעם, את נכנסת מתחת לגלגלים. של איזו רכבת שנוסעת לעולם אחר.

הי בובי, את זוכרת? את כל הזכרונות, את זוכרת?? נו, תתעוררי מותק, למה את לא עונה? את לא ישנה, העינים שלך פתוחות, הי!!!!! תעני לי, בבקשה!!!!

יש איש שחור מתחת לרצפה

שאומר פרקי תהלים שאף אחד לא מכיר

ובוכה בלילה ומפריע לישון

מקצה העולם ועד קצהו

(יש לו מתחת לסנטר מורסה כבדה הוא צובר שם את הגלות ומקנח)

הדמעות שלו מרטיבות לי את הכרית

אני חושב שהוא מטייל לי על הקירות

בלילות הוא מצפין בכתלים חטאים

בכייה לדורות

(יש לו נכדים באמריקה. הוא עדיין חולם על בירקנאו ושווייץ בסיוטים)

הוא מתפלל על קברי צדיקים

ומצא את מסתור העורלות

הוא מתגלח בבין המיצרים כשאסור

מגולל בעפרו תפוח בדבש

(יש לו שיניים שחורות ועיניים מזכוכית. הוא קורא בספרים אסורים)

מצאתי בכיס כרטיס לרופא

כתוב באותיות רועדות של מכונה גוש בצק

התהלים יוציאו אותי מדעתי

השאגות

(בלילות הוא כופה זדונות לזכויות)

תַּתְחִיל לִכְתֹּב שִׁירִים רַכִּים

תָּמִיד אַתָּה צוֹעֵק

מֵקִיא אֶת הַנְּשָׁמָה

אוּלַי תִּלְחַשׁ בַּעֲדִינוּת

בְּשֶׁקֶט בִּדְמָמָה

אוּלַי תַּפְסִיק לִהְיוֹת אָמָּן

תַּפְסִיק לִהְיוֹת קָרוּעַ

נִמְאַס כְּבָר שֶׁהַדֶּלֶק שְׁ'ךָ

זֶה נֵטוֹ גַּעֲגוּעַ

אִם לֹא הָיִיתִי מֵתָה

עַל מָה הָיִיתָ כּוֹתֵב?

אֵיךְ הָיִיתָ חַי

אִם לֹא הָיָה לָךְ כּוֹאֵב?

אוּלַי תַּתְחִיל לִהְיוֹת פָּשׁוּט

אוּלַי תַּפְסִיק לְהִזָּרֵק

מֵהַגְּבָהִים לַתְּהוֹמוֹת

רַק כִּי הַלֵּב שֶׁלְּךָ דּוֹפֵק

תַּפְסִיק לִשְׁאֹל בְּלִי סוֹף

תַּתְחִיל לִמְצֹא מָנוֹחַ

נִסִּיתָ קְצָת לִשְׁאֹף?

נִסִּיתָ קְצָת לִבְרֹוחַ?

אוּלַי אִם תִּתְאַמֵּץ

לְהַכְחִישׁ אֶת עַצְמְךָ

בַּסּוֹף זֶה יַעֲבֹד

וּתְזַיֵּף לְךָ שִׂמְחָה

עוד שנה עברה, ורחוקה מהכרעה

שוב במטאפורת שדה הקטל הדמיוני,

הלוחמים כפר עייפים לא תוקעים תקיעה,

שותקים השופרות הצועקים מתוך גרוני

המלך בשדה מתרוצץ והוא עירום

גלימותיו שסועות קרועות ביד כל משרתיו

האם בכלל קיים, הטוב הוא או איום?

ואיך נדע את האמת, מה נעשה עכשיו?

מניפים הלוחמים חרבות שבורות,

היש אלהים אם אין? היכן ממליך המלכים?

בסיבוב אגודל פלדה מתיזים ניצוצות,

משליכים חרבותם בצל העצים ונחים.

עצים שכאלה, עץ הדעת ועץ החיים,

פירותיהם בוסר, גבוהים ענפיהם,

אם ישנו מלך, בצמרתם מסתתר, בשמיים.

אך נדמה שרק ציפרים בצמרת, ואין מנחם.

חופש.

חופש מחיפוש. חופש מחשוף.

ערגה. חופש מלהרוג. להרוג את הערגה.

הערגה שהורגת.

הורגת את החופש.

הורגת את הערגה. לקודש.

קודש זה טוהר.קודש זה בוסר.

קודש זה הילד הזה שאף פעם לא התבגר.

נעלם. קודש זה היעלם.

לכן הקדושים נעלמים.

לכן קודש הקודשים איננו כאן.

כי העולם הזה הורג לחופש והנעלם לא יכול להיות

בחופש.

שפורסם במקום אחר?

היי לכולם זה סגנון קצט שונה ובכ"ז

הם רכבו על אופנועים בעמק הטרשי

מדי פעם עברו על יד תחנת אוטובוס או אוהל בדואי מזדמן

גימלי ישב בתוך הסירה ליד לגולס ידידו

בעוד החמה שוקעת - צללי הערב ירדו

ככה רכבו כל הלילה בדממה שאיש לא הפר

היה זה ערב ראש השנה וגנדלף נשא באמתחתו את הציוד הנדרש

"דבר לגולס, תאר את אשר עיניך רואות"

לגולס ההאיל על עיניו מפני השמש העולה

"אני רואה גבעה ירוקה מסביבה בנייני בטון אדירי קומה

ובראשה מבנה מוזר עם כיפה עגולה

סביב לגבעה הכל דומם כולם ישנים

אך בחצר המבנה שני אנשים עם קסדות בד

שותים משקה שחור עם גרגירים

מעודי בכל שנות חיי לא ראיתי כמראה המוזר הזה"

"זאת ישיבת הספר ואדורס הקודש שמה", אמר גנדלף

"וראש הישיבה תאודן בן תימה שמו

ריש מתיבתת ארץ הספר שוכן בו כבוד

בעלות השחר מגיעים אנחנו

ונתפלל איתם ותיקין אך מעתה

עלינו לנקוט במשנה זהירות משום

שבמלחמה על הבית הם נתונים

על כן הישמרו לבל יישלוף

אף אחד מכם את הספרים.."

המשך יבוא

Ninjago the new generation

בעולם הנעלמים רק הפחד אינו נעלם

הפחד מלהימצא. הפחד מלהפסיק להתקיים.

אנשים חושבים שיעשו להם טובה אם יגאלו אותם

וישחררו אותם לחופש.

אבל החופש הורג.

בעולם הנעלמים יש פחד.

פחד מזה שישבור את הנעלם לנעלמים קטנים שקטנים מדי בשביל להתקבל לממלכה.

נעלמים מדי אפילו בשבילה.

בעולם הנעלמים כשהם רוקדים בחן את ריקוד הסולו שלהם

הריקוד מהוסס מעט.

איה זה שיהרוס את הריקוד ויצטוות לנעלם ויגרום לנעלם לחשוב שהוא לא צריך עוד לרקוד לבד.

שהוא יכול לעזוב את הממלכה ביחד. ולהישאר נעלם ביחד.

שייתן לו את החירות להיעלם.