בס"ד
לשמוח בתקופה מעצימה זה קשה!
סבבה, הבנו שהתקופה הזאת באה לקדם אותנו.
שבשביל להגיע רחוק אין ברירה אלא לעבור קשיים. להתמודד. אפילו התחלנו להפנים שזה באמת ככה,
לא רק סטיגמה כמו כ"כ הרבה דברים.
אבל עדיין, יש קטע כזה,
שדווקא כשמתחילים לשמוח-
אפילו שמחה אמיתית-
דווקא אז,
העצבות מתגברת.
ולפעמים כבר מתלבטים אם כדאי לשמוח,
בגלל הידיעה ש"ממילא יש הרבה סיכוי שאחרי שניה
אני אחזור להיות עצוב".
אז מה עושים?
וואלה לא יודע בדיוק. גדול עלי.
אבל יש מצב שזה הולך ככה- 2 שלבים,
כ"כ כ"כ לא פשוטים:
רצון.
לרצות לשמוח, לרצות לחייך,
לרצות לרקוד, לרצות לאהוב את התהליך שעוטף אותנו.
ואז ביצוע.
במקרה הזה ביצוע זה לנצח את העצבות!
לדעתי הניצחון כאן הוא לשמוח כשאפשר.
לא להתלבט.
ואז אנחנו לא נתלבט אם לשמוח,
והכוחות המעציבים יכן יתלבטו אם להעציב.
ומתישהו הם לא יעציבו.
ואז נשמח, ונחייך, ונרקוד, ונאהב את התהליך המדהים שעוטף סביב.
ואת האנשים המתוקים שלידינו.
יש, ניצחנו!!
