זוהר מהבהב באדום
נוזל ומבחיל,
או שרשרת מסנדלת כזו,
או מלכודת נושכת-אצבע,
ורעש צורמני כזה שמתחיל
לצרוח כל פעם שרק עולה מחשבה בכיוון...
ואולי את כולם יחד
לכל פעם שמתחילה לרצות
לברר
ולראות
מה שלומה.
תביני-
את מחוקה.
הגשר שרוף.
את לא מריחה את הריח הזה?
אה...
זה כי לא נותר דבר.
גם האפר של שריפת הגשר
התאדה.
התהום עמוקה ורחבה
והגדה השניה,
קרסה לתוך עצמה.
אין גדה.
אין לאן לחזור.
אז
לאן את נושאת מבט?
מה את מחפשת שם?
שרידים?
אין דבר.
הגדה עליה את-
אבן הראש,
והתהום נהייתה למצבת ענק
לרגלייך.
להשתטח עליה?
עזבי אותך
יש לך מספיק מצבות להשתטח עליהן
את לא צריכה עוד אחת.
יש לך אומץ?
תסתכלי בשחור שבעין.
הכי עמוק.
רואה את שורש הכאב?
מרגישה כמה את אשמה?
יופי.
תכנסי יותר עמוק.
את מי את מאשימה?
רככי את המבט
לושי
ועסי
את הלב
תחזירי את הפעימה.
הלב שלך הכרחי כאן.
תפעימי אותו מחדש.
תודי.
עמוק לתוך השחור הזה
תני תודה.
תני נשיקה
אמצי חזק אל הפועם
והרפי
ודעי
.
את
לב
אף אחד לא יקח לך את זה.
כי זו המהות שלך.
זו את.
