בעקרון אם יש אפשרות לא להתייחס, להתעלם ליתר דיוק, אני אנצל תאפשרות..
במיוחד אם זה אדם שאנלא מרגישה בנוח מכלמיני סיבות ולא סתם.

אבל אם אין אפשרות להתעלם- אז אני אהיה נחמדה..

אם מהמקום שלא מתחברת אליו וכו- אז לא. 

ואם בעקבות דברים מסויימים רק כשאין ברירה. ממש לא סתם.

כלומר,

אני חושבת שאני לא ממש שיקול..

כי בכללי קשה לי קצת להיות נחמדה לסתם אנשים כשאין צורך.

אבל בתור סתם לעבור ברחוב- לדעתי פשוט לא אשים לב/ לא אתייחס יותר מידי.

בתור בנאדם לידי זה היה ניסיון קשה מאד, שמנהסתם יוציא אותי דוחה ולא, אני לא אתייחס יותר מידי.

בהתחלה הייתי פשוט סובלת בשקט. אח"כ פשוט הגבלתי את עצמי בצורה מאוד ברורה (לי). זה עובר לצד השני שיש לי גבולות מסויימים, לא שאני רוצה להתרחק. 

הייתה מישהי אחת שפשוט לא יכולתי לסבול אותה אבל היו לנו מליון חברות משותפות והיה נראה שהיא ממש אוהבת להיות איתי. אחרי תקופה קצרה שממש סבלתי, הצבתי לה גבול מסוים לגבי דבר ספציפי והתרחקתי ממנה לאט לאט. תודה לאל תוך שנתיים זה נגמר.

 

ולגבי מה שאמרת על אנשים מכוערים- בחיים לא פגשתי כאלו. פגשתי המון אנשים יפים, וגם כאלו שנראים פשוט בסדר. אנשים מכוערים יש מעטים מאוד עד כדי בכלל לא. מה שאנשים מכנים היום "מכוער", אני מכנה "לא יודע לארגן את עצמו".

 

אני פשוט חושבת שאם מישהו דוחה אותך, הבעיה היא אצלך. כולם יודעים שאם משהו מעצבן אותך באדם אחר, סימן שהדבר הזה קיים אצלך ומפריע לך. אין באמת אנשים שלא נעים להסתכל עליהם (חוץ ממקרים קיצוניים וחריגים ובד"כ זה עם סיבה ברורה).

אשכרה.