סתם,
ככה.
אוקיי אז.
אני לא ישנה.
אני לא שותה.
אני לא אוכלת.
אני מתעלפת.
אני קורסת.
אני חלשה בטירוף.
אני לא מרוכזת בשיט.
המצב שלנו פח.
אוקיי. זה ידוע כבר.
היום כזה אמרתי לה שיש לי בחילה נוראית.
ואז היא שואלת אם אכלתי היום.
באנגלית.
כאילו כדי שלא יבינו.
פחח.
סתומה.
אמרתי שלא.
ואז שאלתי מה היא תעשה לי.
היא אמרה כלום.
ילדה חמודית.
תמימה וצדקת.
זה מה שהיא.
לפעמים זה כבר קצת מעיק מדי.
אוקיי, הבנו שאת מאמינה.
אני לא.
זה לפעמים רק מוריד יותר כשאומרים את כל הדברים האלו.
הראש שלי מתפוצץ בצורה פסיכית.
נראה לי אני מיובשת.
זה הגיוני בסה"כ.
אין לי כח.
אני רוצה למות.
אתמול סיפרתי ודיברתי.
ואז אמרתי לה על המשפטים המפגרים של הפסיכולוגית.
עם הטון המזלזל והפרצופים.
"את באמת רוצה למות?
מה זה יעזור לך?
את באמת באמת רוצה?
באמת?
את באמת רוצה למות?"
פאק, עופי לי מהעיניים.
ואז אח"כ היא עושה כזה-
אז אני אהיה לרגע הפסיכולוגית שלך, ואני אשאל,
את באמת רוצה למות?
כאילו, לא הבנת את זה עד עכשיו?
שאלתי אותה אם היא באמת לא הבינה.
אמרה שלא.
די התחמקתי מתשובה אבל אני כן חושבת שהיא הבינה. שכן.
אני. רוצה. למות.
אוקיי?
נכון.
אני פסיכית.
אני משוגעת.
אני חולת נפש.
ממ.
והיום בשיעור.
דיברו על תכונות, כישרונות וכל מיני כאלו.
ואז היא שואלת מה אם יש אדם שעושה רע וכיף לו עם זה.
בום.
היא אמרה את זה בהקשר אחר, אבל עדיין.
ואז המורה עונה לה-
אין מישהו שעושה רע וטוב לו עם זה.
תשאלי אנשים שהתמכרו לסמים, לדברים גרועים. רע להם עם זה.
מי שנהנה מזה, מי שטוב לו עם זה, זה רק חולי נפש!!
הייתי בשוק.
פשוט בשוק.
נכון.
זה היה די בהקשר אחר.
אבל.
אלוהים,
כמה כאפות אתה עוד צריך לתת לי?
לא נתת כבר מספיק?
