הקרוסלה מסתובבת לה לבד.
בלי שום ילד,
בלי שום ילד,
רק מצד לצד-
לצד.
וברכבת ההרים יושבים שני ילדים,
שני ילדים.
עלם חן,
ילדה תמה,
יושבים ומחכים להמראה.
הוא מבטיח שגם את השמיים רק יוריד למענה,
היא מחייכת במבוכה,
ילדה קטנה,
ילדה קטנה,
והרכבת מתניעה בדהירה ומהירה.
שערה ברוח מתהפך,
והיא צועקת מבקשת,
שיעצור,
כי מפחדת.
הוא לא שומע
עסוק בפחד משלו-
שלא תיפול לו,
שלא.
הרכבת שטה עפה,
מערבלת בטן ראש,
הילדה אליו צועקת,
רוצה לרדת,
ולרדת,
רק לרדת-
לא לחשוש.
והוא את הירח לה מבטיח,
אך לעצור את הרכבת,
למענה,
הוא לא יכול.
תמשיכי לכתוב עוד דברים יפים, נשמח לקרוא
