לומר, שאת מבינה שקצת קשה להם עם הילדים הקטנים - ושמצד שני הם רוצים שתבואו, אז שיגידו מה הכי נוח, ואתם תקבלו בהבנה וברצון.

ו - אין מה להיפגע. הרי זה לא כי משהו לא בסדר אצלכם. את רואה, שאוהבים ומעוניינים בכל זאת איכשהו שתהיו. כנראה הם בשלב ששישה לידים צעירים, קשה להם לארח.. זה קורה. יש כאלה שיכלו לגדל מספר כזה של ילדים בעצמם, אבל בגיל מבוגר יותר זה קשה להם. יש כאלה שלא.

אז קחו את זה בהבנה, באהבה, ובתור הזדמנות לכיבוד הורים. תעשו איזה "תיאום ציפיות".

אולי עדיף להםשתגיעו מידי פעם לביקור קצר יותר. לא בשבת. וכד'.

אדרבה, אם אמרה כי הוא צריך לישון בלילה - זה מסביר את הענין..

יש כאלה שאצלם שינה רגישה - וזה ממש נורא עבורם אם לא יכולים לישון כהוגן.

מתוך הסגנון, זה נראה שהיא מרגישה קרבה אלייך - ופשוט שיתפה אותך בבעיה. 

זה לא כמו סתם מארח שאומר "בפניקה שתגיעו"...  היא מרגישה איתך משפחה, משתפת.

ובאמת, הפיתרון של דירה קרובה זה הכי טוב. שקט בלילה - וגם ביום אפשר לזוז כשמרגישים שכבר יותר מדי..

העיקר, לעשות "רברס" בראש ולהשתחרר מההרגשה של הפגיעה האישית.

לדעתי, אין בכך אפילו מקצת מזה - למרות שניתן להבין את התחושה הראשונית.

[רק כעת ראיתי מה שהוספת שעבר ניתוח לב... נו, אז ברור לגמרי. ממש לא שייך להיעלב. שני לחלוטין את נקודת המבט - ותרגישי טוב יותר]

בעלה חולה והוא בתקופה קשה פיזית. קשה לא פחות מלידה. מהמחלה שלו מתים. אולי את לא יודעת.

אכפת לה מהשינה שלו, היא צודקת ב-100%.

אני בהלם שהיא הציעה לישון עם הילדים שלכם בדירה שהשיגה.

כלומר, האשה שעל כתפיה ארגון האירוע,

בעלה לא בכושר כדי לעזור לה,

גם לא תישן בלילה כמו שצריך, כי פרינססה צריכה פרטיות עם הבן היקר ושהאמא תקרע את עצמה ותקום עייפה וגמורה.

בעצם הרעיון המקורי היה לשמח את המשפחה החוגגת אבל לא חשוב אם האמא שגדלה כל השנים גם תזכה להנות המשמחה, העיקר שהכלה תהיה מרוצה. 

ומזה הכלה נעלבת ואומרת:"אז אם קשה לכם לארח, אולי עדיף שלא נבוא."

איך תמצא תבקש מהשכנים שהיא לא מכירה?

אבל אצלינו בבנין יש הרבה פעמים מודעה שמחפשים דירה באזור ואם מישהו יכול לתת/להשכיר במחיר נמוך נא להתקשר ל---

וזה לא שכנים תולים את המודעה.

היא לא "מארחת אותם", כי קשה להם (להורים) להגיע.

היא אכן הציעה שלא יגיעו לאירוע אם זה קשה - אבל ההורים כן רוצים שיגיעו, ומסבירים את החשש של האבא שמא לא יוכל לישון בלילה, כאדם שעבר ניתוח לב ועובד קשה.

נכון שממבט ראשון, אפשר לקבל תחושה של "לא רוצים אותנו".. ואפשר להבין תחושה ראשונית כזו שחולפת לרגע. אבל צריך להשליט את השכל. הרי הם מפורש אומרים שרוצים, ומסבירים את הקושי ומחפשים פתרונות. אז צריך לצאת מההיעלבות האישית.

ומה זה "שיעשו את זה מכל הלב"... הם באמת מארחים מכל הלב. יש קושי אובייקטיבי.

הרבה אנשים משוועים לטיפה כנות ויושרה

זה ממש לא נעים לשמוע את זה בפנים

גם אני נפגעתי לא מעט פעמים מתגובות כאלה ותכלס בסוף באמת תפסתי מרחק

ואני עוד היה לי תקופה שהייתי בדכאון אחרי לידה והתגובות שקבלתי מאמא שלי - את בחרת להביא את הילד, בעיה שלך, תתמודדי.

זה היה כבר לפני לא מעט שנים ועדיין אני יכולה לבכות כשאני נזכרת בזה

כיום, שנים אחרי, היא פתאום לא מבינה למה אנחנו בקושי באים, היא לגמרי לא זוכרת איך היא התייחסה אלי אז...

תמיד אני אומרת לעצמי שהלואי ונזכור את זה כשנהיה אנחנו בעצמינו הורים מבוגרים ולא תמיד יהיה לנו כח לרעש שהנכדים מייצרים

זה פרופורציה אחרת לגמרי... באמת קשה מאד להבין..

אצלה זה לא אותו דבר. האמא שיתפה כנראה בצורה "טבעית" את החשש של האבא בגלל הצורך שלו בשינה בלילה.

צריך להבדיל: מה שנכתב בהודעה הראשונה, ש"כולם משדרים/אומרים מפורש שקשה להם.. חוששים לארח", שנשמע כמו תופעה "כללית" - זה באמת לא נעים. אפשר לגמרי להבין את תחושת הפגיעה; על אף שמן הסתם אם מדובר בהורים שרוצים את קרבתם - כנראה יש להם קושי סובייקטיבי, וזה עדיין לא נעים.

אבל מה שפורט אח"כ, שהאמא הסבירה שאביה חושש, אחרי שעבר התקף לב, והוא בפאניקה על השינה שלו, זה נראה אחרת.

במקרה כזה, צריך אחרי התחושה הראשונית - להגביר את השכל על הלב, להבין שכנראה רצתה רק לשתף, ולקחת קל יותר.

לא רק שזה טוב ליחס עם ההורים - גם יכול להקל על התחושה שלה עצמה. לא נעים להרגיש כאילו לא איכפת לפגוע בך..

קראתי רק חלק מהתגובות אז אני מקווה שאינני חוזרת על עצמי.

אני חושבת שיש כאן 2 צדים.

1. התחושות הלא נעימות בעליל. לגיטימיות ויש להן מקום.

לא כיף להרגיש לא רצויים, לא כיף עוד יותר כשזה מגיע מההורים שהם הבית ומקור החום והבטחון...

2. פרקטית או שמא מציאותית- גם זה לא נעים אך צריך להכיר במציאות. עם השנים ההורים הגדולים שלנו מתבגרים ונחלישים.

אנחנו כבר לא ילד או זוג צעיר ואכן עם כל הרצון הטוב זה הופך עבורם ללא פשוט.

לפעמים זה ממש תהליך של מעבר שאנחנו צריכים לעשות, בין להיות במקום המוגן הבטוח והמקבל אצלם,

ללהפוך לכאלה שעומדים בכוחות עצמנו ולעיתים אפילו במקום שנותן להם- שבע"ה לא תדעו מסיבות טובות.

זוהי דרך העולם.

ומותר לכאוב גם את המצב הזה אפילו שהוא תקין ולגיטימי...

נשמע שכן עושים מאמצים עבורכם. תשתדלי להעריך אותם מול ההורים ולכאוב את הקושי מול מי שיכיל אותו...

עם שישה ילדים אפשר בהחלט לעשות ליל סדר יפה ונחמד. במיוחד אם הם בגן ובבית ספר שהם מכירים שירים וסיפורים

יש גם גברים שחווים אלימות.

יש אפשרות לפנות לעזרה.

ונניח שתדע שזה זה

מהם דרכי הפעולה שבשליטה שלך ואתה יכול לנקוט בהם כבר מעכשיו??

ההבדל זה בעיקר בתוצאות.

ההבדל בין אלימות של גבר לאלימות של אישה זה בעיקר היכולת והתוצאות. לא הרצון.

(זה מעבר לזה שנשים הרבה פעמים משתמשות בגברים אחרים כדי לפגוע, כמו הרצח בנחלאות השבוע שהוזמן על ידי האקסית).

אז האקסית שלו לא אשכנזית במיוחד.

הכרתי כל כל מיני עם סיומות "יץ' שהן פחד אלהים.

ברקוביץ'

איצקוביץ'

ישראלוביץ'

או ביץ'. אלה הכי מפחידות.

בכמה זה מדובר וכמה יאמינו לגבר כשהוא גבוה וחזק והיא נראית רונה וחמודה אבל מתעללת רגשית ואפילו פיזית.

וגם הבושה לדבר על זה.

לענ"ד הציפייה (המוסרית-הלכתית) לשתוק למרות החֲרָפוֹת ולהיות מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים שעליהם הכתוב אומר "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" גבוהה יותר ביחס לגבר לעומת האשה.

גם בדינמיקה הזוגית זה הרבה פעמים ככה. יש דברים לא נעימים שהאשה יכולה לומר לאיש וזה לא ייחשב חמור במיוחד, אך אם האיש יאמר את אותם הדברים כלפי אשתו - זה יוליד משבר נורא.

אני חושב שזה טבעי, אם כי לא אידאלי, כמובן, ואוחי משקף משהו שורשי בהבדלים בין איש ואשה והקשר בינם.

אבל 

1. יש גברים רגישים יותר שיקחו ללב. וגם אם הם לא יביעו את זה בפועל זה יובע בדרכים אחרות כמו ריחוק רגשי כדי להתגונן או אפילו חיפוש עצמם במקומות אחרים.

2. גם נשים צריכות לעשות עבודה רגשית לא להעליב. זה שהוא צריך להתגבר זה לא אומר שהיא בסדר. היא לא.

מהי אלימות רגשית ומילולית

בתור אחת שעבדה ועדיין עובדת על עצמה לשמור על הפה שלי כשאני כועסת.

זה פוגע מאוד לכל גבר

הוא לא צריך להיות "רגיש" בשביל זה
 

לנשים יש כוח במילים להפוך את הגבר שלהם לסמרטוט ואפס או להרים אותו.

וגבר ניזון מהערכה.

אין הקלות לא לגברים ולא לנשים

אין שום ציפייה מגבר לספוג

יש ציפייה מכל אחד לעבוד על עצמו.

הבעיה שזה הפך להיות בעיה של גברים. כי לרוב יש מודעות לזה

אבל נשים יכולות להיות הרבה יותר "אלימות" במילים מגברים, רק שאם זה קורה, מניחים שהיא עברה המון ובעלה הביא אותה לקצה לכן היא מתנהגת כך בשונה מאצל גבר

אלימות רגשית ומילולית יותר נפוצה בקרב נשים כלפי גברים. כי הצד המילולי/רגשי יותר מפותח אצל נשים לכן קל להן יותר להשתמש בו

(בדומה לכך שהצד הפיזי יותר מפותח אצל גברים ולכן הם נוטים יותר להשתמש בו- אלימות פיזית)

ואיך תדע אם אתה חווה את זה?

אתה מורגש מושפל על ידה?

היא מקטינה אותך?

מזלזלת בך?

וכו'

תמיד אני חושב שאצל כולם זה ככה

וזה בעיה שלי

איזו מין תקשורת תיבנה מזלזול?

גם אם יש חוסר הסכמה זלזול והקטנה הוא לא הדרך לפתור אותו.

אני לא אומרת שבחיים לא יצא לי לפגוע בבעלי (או לו בי) אבל זה אף פעם לא היה לגיטימי בעינינו, ותמיד מתנצלים ומתקנים מייד.

בסוף לשנינו יש מטרה משותפת שהבית הזה יהיה המקום הכי בטוח ונעים לשנינו ולילדים.

לזלזול /הקטנה אין מקום.. 

מצביע כנראה על כך שאתה עובר אלימות מסוג כלשהו...

אני חושבת שכדאי ללכת לטיפול אישי, גם כדי לאבחן במה מדובר וגם כדי לחזק את עצמך.

זה לא נחשבת אלימות אולי יותר מצוקה שלה, כי היא אלימה בגלל חוסר יחס, זלזול מצידך וכו

כשגבר מזלזל זה הכי ברור שזה מצד האופי שלו 

כזה שמעלה את האייקיו.

לא? 

זה גם מה שהיא אומרת לי.

אבל אני פשוט לא מצליח להבין אותה.

מרגיש שהיא הלכה רחוק מידי.

אישה לא אמורה לזלזל בבעלה

אלא להעריך ולכבד אותו

חשוב להתייעץ,ולא לסחוב לבד..

ממליצה ללכת לטיפול אישי או זוגי עם גורם מקצועי (עם הסמכה רצינית)

אוי לנו כי חטאנו! שוד ושבר בחוצות הפורום!

​הנה כי כן, הגיעה השמועה המרעישה והמטלטלת את כל קירות הוול, כי הבחור החשוב והמופלג, עמוד התווך של השרשורים וראש ישיבת הניקים, החתן היקר למזל טוב ארעא דשעקלעד בלע"ז, אשר ישב בדד שנים רבות באוהלה של תורה ובאפליקציית "שליש גן עדן"-נלכד.

ואתם הרווקים זעקו זעקה גדולה ומרה כזעקת מרדכי היהודי למען לא תיכחד נפשכם בריתחא דהשכינה, "נמות ולא נתחתן!". די לנו במוסד השמד המלא מרעין בישין הרוצים להשמידנו בכל דור ודור על ידי הבאת איש ואישה ביחד כמעשה צבא השמד לישראוייל בטנקים! רצונו של הקודויש בורכו בהפרדה מוחלטת בין ז' לנ' ואסור בתכלית האיסור לבוא בקהל מוסד הנישואין תק' פרסה על תק' פרסה!

ואתה ארעא דשעקעלד, שהשם ירבה לכם מטל השמיים ומשמני הוולט ושהברכה והאהבה תשרה תדיר בינכם ושהמריבות לא יהיו תדיר שנאמר תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם.

​

אמן וגם לך ומשפחתך, תודה רבה
 

כרגיל, נהניתי לקרוא, הראיתי לארוסתי והיא נהנתה מאוד מדבריך

תמסור לה שכתוב באבחון הפסיכודיאגנוסטי שלי שאני נורמלי.

לרוב אלה בחורים שלמדו בה והמשיכו ללמוד באותו מקום כשהתחתנו, אבל אף אחד (למיטב ידיעתי) לא יאמר לך לא להתחיל ללמוד שם כנשוי...

בישיבה של בעלי (מרכז הרב) היה לפחות מישהו אחד שהגיע כנשוי. מניחה שיש עוד.

כמובן, המעבר הזה (שאולי יכלול גם מעבר דירה) צריך להיעשות בשיתוף וברצון אשתך.

אל תלך למסלול של ישיבה כל היום. עשה את זה בהדרגה בשיעור קבוע או עם חברותא. 

נסה ותראה ישועות

אגב, מה עם תורת החיים?

אבל, כדי שלא תמצא את עצמך בעוד כמה שנים שוב עם אותה תחושה - כדאי שתדייק לעצמך מה אתה מחפש מבחינה מהותית ולפי זה תתמקד על המקום אותו אתה מחפש.

זה שהוא העדיף לנסוע על האופניים ולא איתה ברכב - זה קשור לאופניים או לזה שהוא היה באמצע משהו חשוב או לזה שהוא לא רוצה להיות עם אשתו?

כי ממה שאת מספרת, לא נשמע לי שזו האפשרות הראשונה ולכן אני לא מבין למה האופניים אשמים...

העובדה שהוא רוצה לנסוע עם הילדים - המוני אנשים עושים זאת, אם הוא רוכב בצורה בטוחה על שבילי אופניים, אז אני לא חושב שזה נורא. אם הוא רוכב על הכביש, אז לדעתי באמת לא שייך להיות עם ילד קטן שיכול להיפגע קשות מכל נגיעה של רכב אחר. 

גילוי נאות: אני רוכב קורקינט בעצמי כבר הרבה שנים. יש לי נסיון של אולי 6000 ק"מ על הכביש. כולל עם ילדים והקפצה למסגרות ומה שתרצי.

הראשון זה שהאוטו בעיקר אצלה. היא התרגלה לזה. אני לא יודע מה הדינמיקה בניהם אבל אני יכול לנחש שפשוט לא נעים לו "לבקש ממנה" כל פעם את האוטו. אז הוא קנה לעצמו רכב אחר ושם זה נגמר.

אם הם גרים ביישוב (ולא בעיר גדולה) אז אפשר ממש להבין את זה. בלי האוטו ממש תקועים עם האוטובוס של פעם בשעתיים במקרה הטוב או אם זה מקום גדול פעם בשעה. בהנחה שהם לא עשירים גדולים מדי אני יכול להבין את הפחד מלקנות רכב שני. במיוחד אם הוא נוסע יחסית מעט. אז אופניים חשמליות זה אחלה דבר.

ולגבי להישאר בבית עוד רבע שעה - אני כזה גם . במילא הנסיעה לוקחת חצי מהזמן שהיא לוקחת עם רכב שתקוע ברמזורים. תשאל את הבת שלי שאוהבת לעשות למכוניות שאני עוקף איתה ברמזור אדום "ננה בננה שוקולד בננה" בקול של ילדה בת שש.

נמאס לו לבקש ממנה את האוטו כל הזמן ולכן הוא קנה לעצמו "אוטו" בתקציב שלו?

ולא נשאר כסף לטיפול

שניכם מעוניינים ללכת לטיפול יעוץ? 

באיזה הקשר?

האם יש אפשרויות אחרות מאשר יעוץ או טיפול פרונטלי

בהשאלה, או אפילו בקנייה - זה יהיה זול משמעותית כמובן.

אם יש ידע באנגלית אפשר לחפש לפעמים קורסים מלאים ביוטיוב בנושאים מגוונים, ואני מניח שגם בזה. האמת אולי כבר לא חייב אנגלית טובה כי הכתוביות של יוטיוב די טובות.

אני למשל מצאתי קורס מלא של cbt של תרפיסטית, כאשר כמובן יש לה נותני חסות כדי שהיא תוכל לספק בחינם. אני נוטה להאמין שגם בענייני זוגיות אפשר למצוא...

אלה לא דברחם כתחליף של ממש, אבל יכול להקל ולכוון קצת. לפתח מחשבות חדשות עד שירווח ויתאפשר לעשות מה שהכי יעזור

יש ים של חומר באינטרנט. זה לא כמו מטפל שיודע לראות את נקודות העיוורון שלך אבל זה לא רע בכלל.

קח את הנושא שקשה לך, לך תקרא קצת או תצא להליכה עם פודקסט בנושא או הרצאה או משהו. תיקח עוד חצי שעה לבד לסדר את המחשבות שלך. אם אתה נוסע לעבודה וזה לוקח זמן אפשר לנצל את הזמן הזה. 

לא כולם מסכימים ורוצים ללכת. זה דורש אחריות וענווה.

אם אתה אחרי מילואים אז יש החזרים. גם אם השתחררת מסדיר יכול להיות שאתה זכאי לתוכנית עמית, שיש 12 פגישות חינם.

ולפעמים נכון יותר לוותר קצת על דברים כדי לטפל בפן הזוגי

מסבסדים טיפול אצל אנשי מקצוע (טובים!) שעובדים איתם.

שווה לפנות אליהם.

מסובסד.

ואני רואה בטיפול השקעה לכל דבר.

כשאני ואנחנו בטוב אנחנו עושים הרבה יותר כסף.

לפעמים יש להם שיתופי פעולה זולים.

בעיר שאני נמצאת יש שיתוף פעולה כזה וטיפול עולה שם לשעה פחות ממאה שח.

והם ממש מעולים ומקצועים

זה בעיות כלכליות 😬
 

למרות שכאן לא מדברים על בעיות כלכליות ישירות אלא על קשיים נפשיים בעקבות בעיות כלכליות, אז אולי זה כן יתאים... 

וממילא זה נכתב בחצי הומור...

אם זה מייצר בעיות התנהגות, כעסים, מריבות בין בני הזוג, קמצנות מוגזמת על עצמך וכדומה, אז אולי כן שווה לשקול פניה לאיש מקצוע.

עם הכי הרבה משקעים, כמעט לכולנו, גם לאלה שגדלו עם הרבה כסף.

רוצה לשנות את זה, לך לטיפול.

זה יותר עניין של תפיסה והסתכלות מאשר של חומר.

יש כאלה שגדלו באושר עם מעט ויש כאלה שלהיפך.

המון אנשים לא מקבלים מההורים עזרה כלכלית. הרבה מהם בקשר מצויין עם ההורים כי הם מקבלים מהם דברים חשובים יותר מכסף. השאלה אם את הדברים החשובים לבניית אישיות טובה ומוסרית ושמחה כן קיבלת? כי אם ללכת לטיפול, הייתי הולכת על חסכים באהבה וקבלה, לא על חסכים בכסף. כדאי מאוד לחשוב בראש האם 'הורי לא נותנים לי כי לא אכפת להם ממני/לא אוהבים אותי, או ש- הורי היו רוצים לקנות לי כל מה שאני צריך. אבל לא יכולים.'

יש בתים שחוסר ממון יוצר בהם לחץ ודאגה רבה וזה עובר לילדים או שממש מחנכים אותם ללחץ הזה. ויש בתים שלמרות שאין כסף, זה לא משהו לדבר עליו. גודלים בהרגשה שיש לי כל מה שאני צריך. יש שמחה בבית.

אם גדלת בבית מהסוג הראשון צריך לעבוד על עצמך לא להעביר זאת לדור הבא. יש מקום לטיפול ויש מקום גם לעבודה עצמית, לבניית האמונה ולהשתדלות בצד המעשי.

ויש גם אנשים שירשו כסף אבל עכשיו אין להם הורים... אז מה עדיף?

לא יכלתי לצפות לתשובה טובה מזו.

היחס שלנו לכסף מאד חשוב בהרבה מאד מובנים,

ולכן צריך לבנות יחס נכון בעצמך וגם לחנך את הילדים שלך

ואין יכולת תמיכה מהההורים.

או שעצם הרעיון שיש כאלה הורים שתומכים ואצלך לא, גרם לך להצפה.

עוד נקודה 

האם היה חסר לכם משו בסיסי בבית?

יש משפחות שיש להם כסף, אין מחסור,אבל ההתנהלות היא חסכנית

 והדיבור בבית תמיד הוא על זה שאין ושהמדינה רשויות בסופר הכול יקר

איך זה היה אצלך?

מים קרים על נפש עייפה ב"ה