נשואים כבר כמה שנים טובות
קשה לי מאוד
בעלי חתיכת עצלן ותינוק מגודל
ולי פשוט נמאס
בינתיים אנחנו חיים ממשכורת שלי ותמיכה של ההורים שלו.
ונמאס לי, התחתנתי עם בעלי! לא עם ההורים שלו!
אני רוצה להרגיש יציבות כלכלית מבעלי, לא מההורים שלו!!!
פשוט נמאס לי ולא יודעת מה לעשות
לא מצליחה לסמוך עליו
עיצות/ תובנות/ עזרה יתקבלו בברכה
מה כן חיובי בו?
איך את מעצימה את הצדדים החיוביים?
מבחינתי חריצות ואחריות זה הבסיס! איך אפשר לחיות ככה, לא לעבוד זה רק ביטוי אחד לשורש של הדבר..
זה כמו להגיד לי מה היתרונות הנוספים במצלמה כשתוכנת הצילום בה לא עובדת...
אבל, אם את בהסתכלות שמיואשת ממנו, שלא רלוונטי לך הצדדים הטובים שבוודאי נמצאים בו - אז כל מה שנציע, לא יעבוד.
אני באמת מיואשת
תחשוב מה זה בשביל אישה לראות את הגבר שלה קם בצהריים כשהילדים חוזרים מבית ספר
אני מרגישה שאני מגדלת עוד תינוק
הדברים הטובים שבו. נסי בכל זאת לעשות רשימה
אם הוא לא ישנה את דרכו - את עוזבת. הדברים לא משתנים עם הזמן, ויהיה קשה מאוד ויותר בהמשך
ולמה? הוא תמיד היה ככה ?משהו עובר עליו?
הצורך שלך מובן אבל צריך להסתכל על כל התמונה.
מעולם לא עבד בצורה מסודרת.תמיד התחיל ואז היה מאחר, מבריז עד שפשוט היה מתפטר או מפוטר
תמיד המשפחה מימנה אותו ודאגה לו, רגיל שלא חסר כלום ותמיד יהיה מי שיגבה אותו
מה יקרה כשהמשפחה או את תפסיקו לממן?
ומה הוא עושה כל היום?
אין מישהו שמאושר מלא לעשות כלום כל היום במשך תקופה כזאת ארוכה, לא קשור לכסף.
לא אוהב סדר יום ושגרה
אוהב לצאת לטיולים והשגרה שלו זה חוסר שגרה
ישן מאוחר מאוד, רואה סרטים
בזמני הערות שלו הוא עוזר לכל העולם ואשתו- מדבר עם אנשים ועוזר להם, זה מדהים בעיניי טוב הלב שלו אבל זה לא מכניס שקל לקופה המשותפת וזה עושה לי עצבים
אם זה כך - אז קודם כול עצם הידיעה שיד פה קושי אמיתי והוא לא עושה את זה בכוונה מקלה על ההרגשה.
ושנית - אפשר לנסות לטפל בזה בכל מיני דרכים, ולשנות את המצב, לפחות חלקית...
(ובעיניי זו דווקא ברכה שההורים יכולים לעזור כלכלית, ומוריד מעט מן העול...)
חחח אני עם הפרעת קשב
הוא האנטיתזה לאדם עם הפרעת קשב, כותבת את זה כאחת שמבינה בזה מתוקף תפקידי המקצועי.
הסיפור שלו זה של ילד מפונק מגיל אפס שתמיד קיבל מאבאלה את מה שרצה
ההורים שלו מודעים למה שגדל הילד שלהם להיות?
(אבחנה נוספת שאולי כדאי לבדוק: הרצף האוטיסטי.)
בסופו של דבר הוא גדל וגר איתם כמה שנים טובות
אבל חושבים שהוא השתנה לטובה ולכן עוזרים לנו כלכלית...
הוא השתנה אבל הרבה מיזה זה תדמית חיצונית ולא אמיתית
הוא אדם מאןד כריזמטי ובאמת, מסמר הערב בכל אירוע...עוזר לכל העולם ואשתו
רק חבל שלמי שהוא מחויב באמת לא..
הוא לא על הרצף בוודאות- יש לו יכולות אמפתיה גבוהות מאוד ויכולות תקשורתיות גבוהות מהממוצע
מאוד גדול בין מה שהוא בחוץ, או מה שהוא משדר בחוץ, גם להורים וגם לסביבה לבין מה שקורה מולך ובבית (איך מול הילדים?).
זה באמת משהו שנראה קיצוני
יש לו הסבר לזה? למה למי שהכי חשוב הוא כזה?
חייבים פה ליווי מקצועי
אכן יש פער, הוא היה ענק בעבר ויחסית הצטמצם,אבל כמו שאומרים מעט מדי ומאוחר מדי...
כן, אולי אין מנוס מליווי מקצועי
לשאלה הטובה הזאת.
מה הוא אומר בכל המצב הזה?
בכל התקופה הזאת את לבד?
לרוב כשאני מעלה את זה הוא מתעצבן ומשתבלל ואומר זה מי שאני וזהו
היום הייתי ממש עצבנית, משהו שלא היה בעבר, פשוט הטחתי בו את המציאות באופן מאוד אמוציונלי בלי רחם ( פתאום קלטתי שאני מחפשת עבודה שהפרמטר היחיד שהיא עם שכר גבוה ומוותרת על עבודה עם התפתחות אישית בשביל הכסף ) ובהתחלה הוא הקשיב ואז אמר שאין לו כח,והלך לישון ( כן כן,באמצע היום) אחרכך קם, בהתחלה היה נראה פגוע, אבל אחר כך קרא לי לשיחה ואמר שמבין אותי ויחפש עבודה ..
מאז הספקנו לריב שוב (הוא רצה שההורים שלו ישלמו לנו על איזה משהו, אני סירבתי - בקיצור נהיה פיצוץ)
ממש קשה.
מבין אותך
באמת לא ברור איך הוא לא מפחד מכניסה לבור כלכלי/מינוס אלא אם לא משנה מה יהיה ההורים שלו תמיד יכסו/יממנו (אז אולי לדבר איתם שידעו על המצב).
מה יקרה אם ההורים יפסיקו לעזור? מה אם לא יוכלו יותר?
אם אני מבין, גם התקשורת ביניכם לא פשוטה, נכון?
מבחינתו יש לו דירה שההורים שלו רוצים להביא לנו מתישהוא( אני מסרבת בתוקף לקחת ורוצה לקנות דירה מהכסף שלנו)
לכן הוא ממש רגוע..אני לא- כי אני רוצה לחסוך לדירה משלנו
בעל המאה הוא בעל הדיעה, זה נכון לגבי ההורים שלו ואני רוצה להרגיש חופשיה , שגם אם נתגרש יהיה לי לפחות חצי
אם ההורים שלו יבאו לנו דירה ונתגבש אני לא אקח את החצי
מובן ממש.
כל אדם רוצה (וגם אמור לשאוף, וככה גם מחנכים אותנו) לעצמאות גם כלכלית.
גם אם ההורים לו בעלי יכולות כלכליות זה לא אומר שצריך לחיות על חשבונם. אם זה מעבר, כבונוס, מצויין אבל לא כבסיס.
את רוצה להרגיש נשענת עליו כבעלך ואין לך את זה.
אמרת כמה פעמים שהוא מדבר איתך, אמפתי אלייך, מבין לכן כדאי להמשיך עוד ועוד. לקבל ליווי מקצועי גם על התקשורת ביניכם, כי זה בסיס חשוב מאוד.
היכולות והרצון הזה שיש בו לכל מי שהוא לא את חייב לעבור גם אלייך.
כלומר מסכה.
אני יודע שהתכוונת לעזור ולזרוק רעיון לבדיקה אבל לפעמים הרעיונות האלה יכולים לגרום להרס.
ובאופן אישי התופעה הזו פשוט ממש מעצבנת אותי, אבחון אוטיזם זה עניין למקצוענים.
לכן לא אבחנתי, רק הצעתי.
אין לי שום הכשרה, רק ניסיון אישי... (ויכול להיות שלולא ניסיון אישי של אחרים, שעוררו את תשומת לבי, לא היינו מגיעים לאבחון בשלב מוקדם יחסית...)
מהיכרות אישית, קשיים בזוגיות (גם כאלה שנראים רגילים לכאורה) יכולים לשבת על בעיית תקשורת...
אף אחד לא מאבחן, אבל זה בהחלט כיוון לחשיבה שיכול לתת כלים להתמודד.
מתוארת כאן התמודדות לא קלה, שנמשכת הרבה שנים.
כלים שמיועדים לאנשים שממש מאובחנים מתאימים גם לאנשים שלא מאובחנים אבל סובלים מסיטואציה דומה. פורום רגישים למשל משמש אנשים רגילים לגמרי שלפעמים הרגישות שלהם לנושא ספציפי מכה אותם והם לא יודעים איך להתנהל עם זה.
זה לא אומר שצריך לתת להם תווית.
גם בשגרה שהיא לא 7 בבוקר עד 6 בערב.
בסוף היום יש לכם מספיק כסף?
סוגרים את החודש?
הוא רוצה לעבוד רק שעדיין לא מצא את עצמו?
יש לו בכלל מניע כלכלי או שאת והמשפחה שלו מספקים את הצורך הזה?
לפעמים לא סוגרים את החודש.
הצורך שלי זה שיהיה לי על מי להישען ולא, לא על ההורים שלו!
גדלתי במשפחה בלי כסף ועבדתי מגיל 15, אז בגדול אני לוקחת את רוב האחריות כי אני מתוכנתת לקחת אחריות מגיל קטן, אבל היו תקופות שניסתי לסמוך עליו אבל אף פעם זה לא עבד,תמיד נגמר בזה שאין לו כח וזהו
הצורך שלך סופר מובן, זה מעצבן ואת מצפה שהוא יקח אחריות בתור אחת שיודעת מה זה לקחת אחריות.
יש כל מיני דרכים להתמודד
את יכולה להיות קשה איתו, להפסיק לעבוד (או להמשיך אבל לשים את הכסף בחיסכון ולא להוצאות שוטפות) ולהגיד לו "חמוד, תתמודד".
את יכולה להמשיך לעשות מה שאת עושה כבר שנים, הוא לא עובד, את לוקחת אחריות בשבילו ולהתעצבן.
את יכולה לנסות לדבר איתו, אם הוא בנאדם שגדל עם כפית של זהב בפה, בניגוד אליך, עבודה בשבילו היא לא צורך הישרדותי, וזה יכול לשמש כיתרון, כשהמניע הוא הישרדותי אנחנו נשארים לפעמים במים רדודים
אבל כשהמניע הוא התפתחות, תשוקה, עבודה שאוהבים - השמים הם הגבול.
הבעיה שהוא צריך להתחיל לנוע.
מישיבה בבית לא מגשימים חלומות.
הייתי נעזרת באיש מקצוע, אולי צריך שילוב של כמה מהדברים, גם לדחוק לפינה בשביל תנועה וגם הכוונה למקום שהוא יפרח.
באמת תודה 
לגבי מה שכתבת שזה יתרון לעבוד לא מתוך מקום הישרדותי , אני לא רואה בזה יתרון, כי החיים מאוד מאתגרים ולא תמיד הולך כמו שרוצים וצריך ללמוד לפעמים לחשוק שיניים ולהתגבר- ואין לו את זה כאמור...
ובאמת שהעבודה זה ביטוי אחד של חוסר האחריות הזה, הדבר הזה מגיע בעוד צורות של "קשה לי אז אני מוותר"
באמת אני חושבת אולי נלך לייעוץ מקצועי
עזבי כסף. לקום בבוקר (או לא ללכת לישון) ופשוט להתלהב על משהו ולעשות אותו בצורה רצינות מרוב שהוא מגניב.
(עשיתי הרבה כאלה שאף אחד לא שילם לי עליהם אגורה, לפעמים בדיעבד הצלחתי למכור אותם, לפעמים לא, הלוואי הלוואי בחודש הבא הצלחתי למכור אחד מהם)
קראתי את כל השרשור הארוך הזה, ורוצה לומר לך שאני מצדיעה לך.
ואני חושבת שאנשים פה אולי לא מבינים את ההשכלות של זה מעבר לכסף.
התדמית שלו כגבר בעינייך נפגעת. כמה אפשר להימשך לאדם שאותו את חווה כלא אחראי? כאחד ששומט מעליו חובות בסיסיות?
בסוף משיכה היא לא רק לגוף הפיזי, אלא לכל מה שגבריות מייצגת- ביטחון, עוצמה, יציבות (!), ניהול עצמי, התגברות על דחפים.
וגם מול הילדים. מה זה עושה להם כשהם רואים שאבא מתפנן...? החשש הוא שהם ילמדו ממנו שאפשר להתעצל כשקשה. ל לעשות שיעורי בית, לא להכין מערכת. רק מה שכיף ומה שמתחשק לי באותו הרגע.
וכן, אני ממש ממש ממש מסכימה איתך, שעבודה מתוך חובה ולא מתוך תשוקה- זה קודם. קודם כל זה תדאג לבסיס של החיים, ואחר כך תכניס לשם תשוקה וכיף.
כמו שלא ייתכן שאמא תעשה רק כייף עם הילדים, אבל הכל כאוטי מסביב.
להכריח את עצמי לעשות משהו שלא בא לי עליו- זה חלק מלהיות אדם בוגר.
לא בא לי לשלם אגרה
לא בא לי לחזור לביטוח לאומי
גם לא מתחשק לי ללכת עם הילד לאבחון
אז מה??
כמו שברור לי שאני אשלם שכר דירה גם אם לא מתחשק לי
ככה אמור להיות לי ברור שאני אעמוד בשאר מחוייבויות החיים, גם אם הם דורשים ממני לנשום עמוק קודם.
להגיד לגבר- אין בעיה. אני אפשטור אותך מכל עול החיים- העיקר שתמצא את התשוקה שלך
זה להשאיר אותו ילד קטן, מקס' נער מתבגר.
רק מתשוקה בלבד ובלי אחריות
אבל ממה שנראה לי פה גם לה יש צד במשוואה הזאת של אובר לקיחת אחריות ודפוסים של כסף.
למשל, לא לקחת מההורים דירה ולקנות רק מהון עצמי.
אם היא במרדף אחרי כסף לדירה כזאת ובמרדף להשיג אותה כשהוא יודע שההורים נותנים, למה שיכנס ללחץ כמוה?
מי לא רוצה לתת לילדים שלו דירה? איזה ילד יתנגד לדירה בהנחה שהיחס שלו עם ההורים טוב?
אני כן חושבת שהיא לא צריכה להשאיר לו ברירה ולהוריד אחריות מעליה ולתת לו להתמודד.
אבל כן להבין שיש דפוסים אחרים של התנהלות וכסף ולא בטוח שהדפוס שמונע מסיפור החיים שלה שכולל חרדה ואחריות מוגברת הוא בהכרח הדפוס התקין.
ולמשוך בכוח לדרך הזאת לא בהכרח יועיל להם.
בגילאים מבוגרים כבר לא אמורים לקבל משכורת מההורים.
זהו. פרנסו אותנו בילדות ובנערות ודי. בגיל הבוגר זה כבר מקטין את האדם שלוקח. גם אם ההורים רוצים לתת.
לא דיברתי על דירה. דיברתי על השוטף.
הדפוס שלו הוא דפוס שחורג מהנורמה, והיא צריכה לדעת את זה ולא להתבלבל. שאולי היא פשוט אמורה לקבל את זה. היא לא. הוא חורג מהנורמה האנושית המקובלת, ובצדק זה מאוד מאוד מאוד קשה לה. כי היא יודעת מה קורה בעולם בחוץ.
דווקא האמת הזאת מאוד מסדרת את הנפש.
להגיד לעצמי ביושר- הציפיות שלי מבעלי הן הגיוניות ונכונות.
ועכשיו השאלה היא- האם אני מסתכלת על צדדים אחרים שיש בו ובוחרת בו מחדש בתור בעל,
או שזה כ"כ מעכיר את הדמות שלו בעינייי, שאני לא מסוגלת לסבול יותר?
לדעת שבצד הזה הוא באמת לא לוקח אחריות כמצופה מאדם בוגר. היא לא אמורה לחשוב על זה במחשבה אחרת.
את זה וברור שזה לא הנורמה
וברור שצריך טיפול כבר ממזמן ושנחצו גבולות אדומים (אלימות הרבה יותר חורה לי מזה)
במקרה הזה ספציפית של עבודה וכסף לא יעזור לה להיות צודקת.
היא הרי שנים צודקת וכועסת ומניעה אותו לעבוד מתוך חרדה ותחושת אחריות מהמקום שלה.
זה לא עוזר ולא יעזור.
הוא לא חווה את הילדות שלה, אין לו חרדה כלכלית, יש כאלה שגם לא יהיה להם, יש כאלה שאין להם מניע לעשות כסף מלבד לסגור את בחודש ולהסתפק במועט.
לא בטוח שהמניע שלה לאחריות מוגברת צודק כמו שהיא חושבת,
להיכנס בזה ראש ולא לקבל שיש עוד דרכים להסתכל על כסף, לעשות כסף, לא יתרום לה, היא כבר ניסתה בצורה הזאת.
שהיא תחזיק בראש שבאמת הצדק איתה, ולא תתבלבל לחשוב שאולי היא זו שצריכה לעשות עבודה.
כלומר העבודה שהיא צריכה לעשות זה להיאחז בדברים אחרים שיש בו
אבל לא להגיד לעצמה משהו כמו- אנחנו בעלי שתי גישות שונות לכסף והגישה שלו ראויה כמו שלי. כי הגישה שלו היא חריגה מהנורמה ולא ראויה.
מה שיעזור לה, בעיניי לפחות, זה לבקש מההורים שלו לסגור את הברז ולהפריד חשבונות בהמשך.
גם אם בהתחלה זה יחווה כקרע,
בהמשך הוא יכול לצמוח מזה.
ולא רק צודק או לא צודק
מה אם הוא היה מרוויח עשרות אלפי שקלים משעה של עבודה וההתנהלות שלו עדיין היתה דומה? קם מאוחר ועושה שום דבר?
כסף נכנס, ממנו/מההורים שלו.
אפילו דירה הם מוכנים לתת.
יש כאן הרבה יותר מצודק או לא צודק.
יש דינמיקה, לקיחת אחריות, שחרור אחריות וקבלה שאנחנו לא יכולים לשלוט על האחר על האופן שהאחריות הזאת תתבצע.
אני גם הייתי מתחרפנת מהתנהגות כזאת.
אבל כדי שיתאפשר לחיות איכשהו ביחד צריך להבין ולהשלים עם זה שבדיוק בדיוק כמו שהיא מצפה וכמו שהיא רואה אחריות, לא יהיה.
כל אחד חווה את המשבר הזה בזוגיות בפן מסוים, חלק בפן הדתי, חלק בפן הרגשי, חלק בפן הכלכלי.
אני מניחה שאם הייתי בחוויה דומה הייתי משחררת אחריות ומכניסה את הכסף שאני מרוויחה להשקעה או חיסכון ולא להוצאות שוטפות ונותנת לו להתמודד.
אבל לא בריב, בשיחה עם קביעת עובדה.
שאת מתרכזת בכמה היא 'צודקת'.
אבל להיות צודקת יעזור לה רק אם היא רוצה להתגרש.
אם היא רוצה להמשיך לחיות עם האדם הזה, היא צריכה להיות חכמה, לא רק צודקת.
וחלק מהחכמה הזו זה לדעת מה בשליטתה ומה לא. ולנסות לשנות אותו- זה לא בשליטתה.
זה הסיכוי היחיד שהוא יחשוב על שינוי
התיאור שלך ובעיקר התסכול והכאב.
ככה היה תמיד?
איך היה בתחילת הנישואים? איך הוא היה כשהכרתם?
מניח שאיתו דיברת... יש לו אולי חבר טוב/רב שאפשר דרכו להעביר את המסר?
תודה על זה
זה באמת קשוח ברמות הזויות!
הוא היה ככה מ day one , השינוי שקרה שלי מתחיל להימאס מהמצב
זה באמת נשמע מתסכל מאוד וקשוח.
מה היה אז שזה לא הפריע לך? (ולא שאני לא מבין אותך היום).
איך הוא כאבא? בבית הוא שותף למטלות?
שבעבר הייתי יותר שותקת על דברים שמפריעים לי ואוגרת, חיה בתודעת הישרדות- המשימה היתה תמיד להיות עם ראש מעל המים..
שתקתי על הרבה קווים אדומים שחצה, בעבר הוא היה אימפולסיבי מאוד בתגובות שלו למצבים שונים, בקלות שובר את הכלים, היו גם הרמות ידיים ואלימות.לא כי הוא אדם רע, כי הוא אימפולסיבי וכבר בתור ילד לא ידע לקבל גבולות, ושם זה פגש אותו כמבוגר
ואני חושבת שעברתי תהליך עם עצמי שבמהלכו מרגישה יותר ביטחון עצמי במי שאני ובגבולות שלי, חלק מהעניין שהאלימות פסקה בעקבות זה
אם היתה גם אלימות במשך השנים זה באמת קשה מאוד. ובאמת מטורף מה שעברת וקודם כל ברוך ה שזה הפסיק.
אלימות היא קו אדום בוהק. מאוד.
זו נקודת אזהרה חמורה.
גם אם היא פסקה זה אולי יכול לצוץ שוב ולכן חייבים לטפל בזה.
כמו שהציעו כבר, אז בהחלט ייעוץ מקצועי.
הלב ממש יוצא אלייך כי ברור שאשה רוצה משענת של הבעל, משענת בהרבה תחומים ולך אין אותה.
הוא יודע עד כמה כל זה בוער בך? כמה כואב לך המצב הזה שלו?
איך אפשר לחיות רק עם משכורת אחת? הוא לא חושש ממצב כלכלי?
מטלות בית הוא עושה? איך הוא עם הילדים?
ולצערי הרב לא היה לי את האומץ להציב את הגבולות שלי בעבר, הייתי בלי תמיכה משפחתית ואחת כזו שלא משתפת - בפרט זה- הרגיש לי בושה איומה...
באמת יש שאריות , זה יכול להיות במימיקה מאיימת מצידו בויכוח סוער, של ידיים שחצי מורמות, אבל יודעת שבעבר א. הייתי מפחדת ממנו במצב כזה. ב. בשלב הזה זה היה מגיע לסטירה
היום: א. אני לא מפחדת ממנו , ומיד מפסיקה את האינטראקציה באופן נחרץ ואסרטיבי ב. אם היה מגיע לסטירה היום הייתי חותכת ככל הנראה(רוצה להאמין ממש)
הסברתי לו כמה פעמים את החשיבות עבורי של היציבות- הוא ממש מבין ואמפתי ומדבר הרבה על שינוי שיעשה , אבל מילים כמו חול ואין מה לאכול
מאוד
הלב יוצא אלייך ועל מה שעברת ועוברת.
טוב מאוד שמצאת את הכוחות לעצור את זה. למרות שעדיין זה קו אדום בוהק שנחצה.
כיום המשפחה שלך/חברות כן יודעות/תומכות?
אם הוא מבין ואמפתי זה כבר משהו. חבל מאוד שאין גן מעשה לצד זה. חייבת להמשיך לחלחל לו את זה ביחד עם ליווי מקצועי, לך, לו ולשניכם.
שאלימות פסקה בעקבות גבולות
לא אומרת בהכרח שהוא כבר לא אלים
זה אומר שפחות "שווה" לו להשתמש באלימות
לעבור תהליך עצמי כזה זה לא פשוט וזה אומר שיש בך כוחות
אני חושבת שלא כדאי לבזבז כוחות על אדם שלא ראוי להם
וזה לא נשמע שהוא ראוי
נשמע שנכנסים לדינימקה שאת מנסה לשנות אותו, והוא נאחז במה שהוא עושה בגלל הניסיון הזה שלך.
עכשיו, אין ספק, ההתנהגות שלו באמת מחרפנת.
ובכל זאת, חייבים להבין ולהשלים עם זה שזה מי שהוא. אולי זה ישתנה מתישהו, אבל זה לא תפקידך ולא ביכולת שלך לגרום לו להשתנות. זה רק אצלו.
תחשבי אם עצמך בכנות- אם הוא נשאר כמו שהוא, האם את נשארת איתו? האם הטוב שיש בו שווה לך?
בסוף אולי הוא ''מתנהג כמו תינוק'', אבל הוא אדם בוגר ואחראי למעשיו. ואם את באמת באמת רוצה להתגרש, ולא מסוגלת לראות שום צד נוסף שיש בו, לא הוגן לא לך ולו לא שתישארי איתו 'על תנאי'.
מצד שני, לדעתי, אם תצליחי לעשות עם עצמך עבודה, להרפות לגמרי, ולהרשות לו לפרנס אותך בדרך שלו (גם אם זה אומר מימון מההורים), תגלי פתאום שהוא רוצה להשתנות מיוזמתו.
כי נשמע שזה הפך למאבק כוח. יותר מצורך אמיתי שלכם.
אם אני יכולה לשחרר ולהשלים עם מי שהוא, כי באמת קשה לשנות דפוסי התנהגות, אבל מרגישה שאני לא מסוגלת, מרגישה ממש צורך לדעת בביטחון שאני יכולה להישען ולהיות בביטחון בנושא.
זה אישיו אצלי, כמו שכתבתי פה- גדלתי במשפחה מעוטת יכולת, בגיל 15 כבר קניתי עבורי אוכל, בגדים- הכל... וקשה לי ממש שאני עדיין בגיל הזה חיה באותה תודעת הישרדות כלכלית
שזה אישיו אצלך, ולכן זה מקפיץ אותך אפילו יותר ממה שזה היה מקפיץ אחרות.
והמון פעמים דינמיקה זוגית היא בדיוק כזו- ככל שיש בו תכונה שיותר קשה לך לקבל, ככה הוא יותר נאחז בה, כאילו שתוכיחי שאת בוחרת בו למרות הכל.
אבל ראיתי שהזכרת בהודעה אחרת גם אלימות.
אז לא הייתי עושה שום דבר בלי ליווי מקצועי (רק לך או לשניכם כזוג).
זה ממש חכם ונכון
לגבי האלימות זה ממש פסק, פשוט בעבר הייתי עם דימוי עצמי מאוד נמוך וחששתי להציב את הגבולות שלי, ברגע שהצבתי הוא הבין והפנים שזו התנהגות שלא מתאימה וחציית קו אדום עבורי- וזה ממש פסק ( עדיין שובר בקלות את הכלים כשמשהו לא מסתדר לו, אם כי פחות...)
ונותן הרבה תקווה, שהוא כן מסוגל לקחת את עצמו בידיים ולהשתנות!
הבעיה היא שאי אפשר לשנות אחרים. ותחשבי כמה ניסית לשנות את עצמך ולא הצלחת, באותה מידה יכול להיות שגם הוא מנסה להשתנות ולא עובד לו...
אני חושבת שמה שאת יכולה לעשות בשלב הזה (חוץ מלפנות לאיש מקצוע) זה שני דברים-
1. לשנן לעצמך שמותר לו להתנהג כמו שהוא מתנהג. האלימות שתיארת מקודם- היא קו אדום. לעומת זאת, לחיות על חשבון ההורים (כשמבחינתם זה לגיטימי) זו בחירה לגיטימית. גם אם אותך ואנשים רבים נוספים היא משגעת (ואני ביניהם)- סה''כ זו התנהגות סבירה. ואדם בוגר יכול לבחור להתנהל בה.
2. לספר לו מה את מרגישה. לא ממקום של כמה הוא לא בסדר. רק ממקום של 'אני נכנסת ללחץ כשאין לי חסכונות'. של מה זה גורם לך להרגיש (ושוב, אחרי ששיננת לעצמך שעקרונית הבחירה שלו לגיטימית. שאולי יש אישה אחרת שהיתה ממש שמחה לחיות עם גבר כזה. רק לך יש דברים ספציפיים שמפריעים. ועליהם לדבר איתו).
אני מאמינה שאם את באה לשנות אותו כי ''את צודקת''- הוא רק יתבצר יותר בעמדה שלו.
אבל אם את מקבלת אותו ואת הגישה שלו, ורק *מבקשת* שיעשה משהו אחר בשבילך כי זה ישמח אותך- האנרגיה באוויר תהיה אחרת. ותאפשר לו יותר שינוי.
מבינה מצוין מה שאת כותבת, וגם אם קשה לי לומר את זה- בהחלט זו זכותו המלאה לחיות על חשבון ההורים, אבל מניחה שגם זכותי המלאה לומר לו שזה לא מתאים לי לחיות עם אדם כזה?
בסוף בעל המאה הוא בעל הדיעה, קרה כבר מקרה שרצינו לעבור דירה לעיר אחרת וההורים שלו איימו שאם נעשה את זה(לדעתם לעבור דירה היה מעשה שיזיק לנו רוחנית) , הם יפסיקו לתמוך בנו
מבחינתי זה רק אישר לי את כל החששות מלקבל תמיכה ממישהו...שבסוף יש לזה מחיר
לגבי שינוי התפיסה באופן העלאת הנושא- עד עכשיו גם כשביקשתי הכי ביפה- זה לא עזר....דווקא היום כשממש התעצבנתי הבטיח שיחפש(האם זה יקרה? זה כבר סיפור אחר)
לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל לפרט...
הלכתית, פסיכולוגית, זוגית, משפטית - פשוט מכל הבחינות גבר צריך לפרנס את המשפחה שלו. גם לטובתם וגם לטובתו. חוסר מעש ושיעמום זה מאד מאד לא בריא ויכול לגרום לדכאון (או ההיפך במקרים מסוימים- שדכאוו גורם לחוסר תעסוקה)
ואולי יש מנגנון בנפש שלה שמאחורי המודע מאפשר לזה לקרות. דווקא בגלל שזה ה-נושא אצלה. היא משכה לחיים שלה גבר שאצלו הכל רך ובאיזי כי האנרגיה הזו התאימה לה ועכשיו היא מתמודדת עם התוצאות.
אין לו כח רצון
זה לא אין לו כח, זה אין לו כח רצון. בשביל להחזיק מקום עבודה ולרצות להתקדם בעולם צריך מעבר לכל הדברים של אחריות וכל זה.
לפני שהוא עצלן. לפני שהוא תינוק מגודל. לפני כל הביטויים האלה.
הבעיה היא שאין לך שליטה על זה. וגרוע מכך המנגנון שמפעיל עליו לחץ רק גורם לו להיכשל בין במודע בין בתת מודע. את חרוצה ואחראית כי יש לך אנרגיה פנימית בגוף (רצון) שמניעה אותך לשם. הוא - אין לו. למה? זה כבר נושא אחר. אבל קודם אין לו.
אבל, כשהוא רוצה להשיג דברים- הוא יפעיל את כל העולם ואשתו וישיג כל מה שירצה!
יש לו יכולות מדהימות להשיג דברים שהוא רוצה.
פשוט להכניס כסף זה לא חלק מהשאיפות שלו למרבה הצער...אני חושבת שזה שאני חרוצה זה כי גדלתי למציאות שבה אין לך ברירה, ובשונה, כשאדם גדל לתוך מציאות שתמיד מקבל הכל- אז היכולת הזו לא מתפתחת
זה היה גם אז. אין מצב שהוא היה אחר אז.
זה לא שיצאנו הרבה
וגם זה ממש לא בא לידי ביטוי...חבל באמת שלא בדקתי קצת יותר
תופס הרבה מהדפוסים האלה לפני שאנחנו בכלל שמים לב.
אני אומרת את זה מחוויות של הזוגיות שלנו.
לפעמים הפחדים הכי גדולים שלנו
מתממשים בזוגיות ולא סתם.
המוח מזהה משהו מוכר - גם אם הוא המוכר הכי מפחיד בעולם, המוח ההישרדותי מעדיף את המוכר והידוע על פני חדש.
למשל אם את אדם אחראי מטבעך שלוקח אחריות מאוד יכול להיות שתת מודע שלך זיהה דפוסים מוכרים שם שאת צריכה לקחת אחריות, ואצלו להיפך הוא לא לוקח אחריות וזיהה דפוסים אצלך שכן לוקחים אחריות ולכן נמשכתם.
אפשר לראות את זה בבנות לאב מכה שבחרו בבעל מכה שוב למרות שלא זיהו את זה בדייטים.
המוח קלט דפוס מוכר והוא משחזר.
זה לא משנה הרבה את התוצאה.
אבל זה עוזר לי להבין שלא סתם.
לא סתם בחרת אותו והוא אותך.
לפעמים אלה דגלים אדומים שצריך לחתוך ואין עם מה לעבוד.
לפעמים זה התיקון שלנו, בן הזוג יושב על הנקודה הכי כואבת שלנו
וזה כואב רצח.
אולי עם בן זוג אחר לא היינו נפגשים בכאב הזה, אבל רק דרך המפגש איתו אפשר להתרפא באמת ולהשיל דפוסים שרכשת שלא טובים לך.
זה לא יוסיף לך עין טובה עליו
וזה לא יוסיף לו רצון להצליח.
וזה באמת קשה
את צריכה משענת ויציבות
ואת מגלה שאת הופכת להיות כזאת
זה מצב מתסכל. שלדעתי מזין את עצמו
את לוקחת אחראיות והוא משחרר אחריות
אבל
חוכמת נשים בנתה ביתה
לך כאשתו יש את החכמה (גם אם את לא מכירה אותה עדיין) לגרום לו להתקדם בכיוון החיובי.
את לא משנה אותו.
את לא גורם טיפולי
אבל את יכולה.
עצם זה שכתבת הודעה כזאת זה פתח ראשון
זה הבעת התסכול שפועם לך בלב.
בפרקטית.
כמה זמן אתם נשואים?
יש ילדים?
האם הוא עבד פעם?
הוא למד משהו?
יש משהו שהוא טוב בו?
הוא יודע שאת מתוסכלת כך מהמצב?
אני לא קורה בפורומים בדרך כלל.
אם קראתי 'במקרה' רק כדי לאחל לך שלום בית.
אוי ואבוי אם מתגרשים על דבר כזה. על דבר כזה עובדים, משתפים, מתייעצים.
נשמע שיש לך כסף אבל יש לך 2 בעיות:
האכזבה מבעלך.
התלות בהורים שלו.
אז צריך לדבר על שני הדברים הללו. כנראה שלכל זוג ממוצע יש כמה וכמה בעיות, יש כמה וכמה אכזבות, כי זה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו, שנעבוד על הזוגיות, ושזה לא יגיע בקלות על מגש של כסף.
בהצלחה!!
להרגיש יציבות כלכלית
ממישהו שהוא קצת ההפך מזה
גם אם הוא יעשה איזשהו שינוי
זה לא באמת יכול להפוך ליציבות
אנשים מבוגרים לא עושים הרבה שינויים
ובטח לא שינויים קיצוניים
אני חושבת שרוב האנשים (או כולם) רוצים מבן/ בת הזוג דברים שהוא/ היא לא יכולים לספק
אפשר
1. למצוא פתרונות אחרים ולהשלים עם החסר
2. להחליט שזה לא מתאים יותר
3. לנסות כל החיים להלחם בזה
כנראה ללא הצלחה
ספציפית נושא כלכלי הוא יחסית קל
כי גם אישה יכולה לעשות כסף והרבה
וחסר של דברים אחרים
יכול להיות יותר קשוח
כי לא לכל דבר יש פתרון שאפשר לקחת עליו אחריות לבד
נכון זה לא פשוט .. נכון הכל עליך וזה הכי לא תקין בעולם . ואם נגיד את זה בקול הוא לא מרגיש לך כמו גבר אלא כמו עול.
אבל גם אם את לא מרגישה את זה ..
תתחילי להאמין בו ..
אני יצאתי עם גברים שהיו בין עבודות ואיתי תוך שניה הם מצאו עבודה , למה?
אמא של אחת מהם אמרה לי מה עשית ? אני כל הזמן נדדתי לו.
זה הקטע לא צריך לנדנד , צריך רגע לתת אוזן קשבת
אולי תופתעי ותגלי שהוא רוצה לעבוד הרבה הרבה יותר ממה שנדמה לך
אני האמנתי בהם ..
לאישה יש כוח להרוס ויש כוח לבנות
תראי לו שאת מאמינה בו
ולא תאמיני בעצמך איזה שינוי יחול בו
קודם כל חיבוק
ואיזה קשה
וזה הפך הטבע.
שגבר שורץ ולא עושה כלום ואשה עובדת.
מכירה משהו דומה מהסביבה הקרובה.
בגדול זה פשוט תלותיות.
ברגע שלא תהיה ברירה הוא יזיז את עצמו.
השאלה אם את מסוגלת ללכת לשם, עד הקצה, לבקש להפסיק עם העזרה מההורים.
בלי דרמה בלי בלאגן
פשוט להסביר, אני מרגישה תלותית ואני לא רוצה, רוצה שנבנה אותנו לבד.
לא קראתי את כל השרשור, האם שיתפת אותו ברגשות שלך?
זה משהו שורשי עמוק בהבנה של אנרגיה זכרית האנרגיה נקבית.
במקום הטבעי אשה מקבלת וגבר מעניק ורוצה לתת ולגונן.
זה דיי ברור שיש איזשהו מכשול מהותי לא בריא שגורם לו להתנהל ככה, אולי זה סתם פינוק אבל אולי מאחורי התינוק יש אבחנה, לא הייתי שוללת קשב,אגב...
לכתוב את המילים האלו בעלי חתיכת עצלן ותינוק מגודל
יש תחושה של זלזול מובנה
מרגיש שזה יושב על משהו אחר.
גם אם המצב הוא כזה, את לא אמורה לחשוב עליו כאלו דברים.
כמובן שכעת את צריכה לתת לזה מקום ולהבין מאיפה זה נובע, אבל לדעת שזה לא תקין.
אהבה-היא אהבה עצמית. בלי קשר למה הוא עשה עושה ויעשה.
כל השאר זה מעטפת.
בסיפור שלך יש תחושה של פגם בנקודת האמת, מזה זה השתלשל למעטפת.
מניסיון...
שאני מעריך מאוד את סיפור החיים שעברת.
זה נשמע ממש קשוח.
שום דבר לא מובן מאליו בסיפור כזה.
באופן כללי, במקרה שאחד/ או שתיים מבני הזוג נושאים סיפור אישי מורכב, הטיפול מתחלק לשתיים. בהתחלה טיפול רגשי פרטני לכל אחד מהם בנפרד והשלב השני הוא טיפול זוגי ביחד.
הרבה פעמים אחרי הטיפול האישי הטיפול זוגי נהיה מזערי. צריך אבל לא כמו לפני זה.
ללכת הפוך זה בדרך כלל לא יעזור.
כי כל אחד מביא לחיי נישואין את הסיפור המורכב שלו.
הרבה פעמים כשיש קשיים בקשר המשותף, זו הסיבה.
לפני הכל ואחרי הכל אני באמת מצדיע לסיפור החיים ההזוי הזה.
גדולה מהחיים.
בס"ד
מה אכפת לך מאיין הכסף מגיע? העיקר שמגיע ואפשר להמשיך לחיות טוב עוד שנים טובות.
מה חשבת שאת תחליטי מה מסלול הכסף? תשמחי כי יכול להיות גרוע יותר ח"ו.
הקב"ה מחליט מה המסלול ולא אנחנו!
מספרים ששאלו פעם מליונר אמריקאי איך הגיע למה שהגיע והוא ענה שהוא הגיע לאמריקה עם 10 סנט בכיס.
הוא קנה תפוח מלוכלך שטף אותו ליטף אותו ניקה אותו ועטף אותו..ומכר אותו ב 20 סנט.
בכסף זה קנה 2 תפוחים וגם אותם ניקה ועטף ומכר ב 40 סנט. המשיך וקנה מגש תפוחים ואחר"כ קנה משטח של תפוחים ועוד כמה משטחים...ובהמשך קנה משאית
ועוד משאית ועוד משאית ובסופו של דבר קיבל הודעה שהשווער שלו המליונר נפטר והשאיר לו ירושה גדולה!!
לא מתפוחים!!!! בשורות טובות ושנזכה לראות רק טוב כל הימים. בריאות ונחת לכולם.
בס"ד
זה ברור שיש ביניכם דינמקיה זוגית לא בריאה שמאפשרת למצב הזה להתקיים כבר הרבה זמן.
אמנם שנראה לך שאת רק מתנגדת להתנהגות שלו (במידה רבה זה וודאי נכון) ורק הוא אחראי למעשיו, אבל דעי לך שבמקביל - בהתנהלות שלך, גם את מאפשרת לזה להישאר כמו שזה. בלי שאת אפילו שמה לב.
כמה פגישות ממוקדות והנושא יכול להיפתר ושינוי משמעותי יוכל להתרחש (אצל שניכם).
קשה (לא בלתי אפשרי, אבל לרוב מאוד קשה) לנסות לפתור לבד נושא טעון ולא פתור שהולך איתכם כבר הרבה זמן.
ובכל אופן שיהיה לכם בהצלחה!
נהיה לאחרונה באופנה להשכיר מקום גדול עם בריכה משותפת, אשמח לדעת איך זה עובד אצלכם.
האם מחלקים זמן בנים בנות? יש זמנים משפחתיים? כולם נכנסים יחד?
אצלנו כל משפחה עם ההקפדות יותר או פחות וזה כבר פחות מסתדר כמו פעם, אז אם עליתם על השיטה אשמח ללמוד ממכם
ואז הבריכה לרשות כולם תמיד
אבל כאלה שיגידו שזה לא מספיק
ואז צריך לעשות חלוקת שעות
אפשר לעשות חלוקת שעות.
יש כאלה שיסתפקו בזמן גברים וזמן נשים.
ויש כאלה שירצו גם זמן לכל משפחה גרעינית בנפרד.
כל משפחה תעשה בצורה שמרבה שלום ואהבה בין המשפחות
כי זה המטרה. לעשות נופש לאחד את המשפחה המורחבת
אבל בכל זאת הפעם כן הרגיש פחות שייך גיסים וגיסות יחד או בני דודים מתבגרים, בעלי גם חלק מהזמן העדיף לשהות בחדר שלנו.
ואם הגיסים זורמים
אפשר שהם ישמרו על הילדים שלכם (אולי אפילו אחרי שהם ירדמו) ולכם תהיה שחיה זוגית לבד.
ואחרי זה אתם תשמרו על שלהם וכו'
ויש משפחות שאכן לא מתאים להם בריכה
אפשר לשכור מראש מקום בלי בריכה (ואז זה זול יותר) ולמלא את הזמן בפעילויות משותפות
או לצאת לטיולי טבע יחד
האמת שחופשה כזאת איננו עושים ממילא, אבל יצא סתם פער כשרצו טיול במסלול רטוב, או פיקניק במעיין וכד' והתקשו לקבל שלי ולבנים הגדולים לא שייך להיות עם אחייניות משתוללות במים, גם אם הן 'לבושות צנוע'. הבגדים נצמדים, נהיים שקופים, עולים וכד'.
(כן, אנחנו גם לא הולכים לכל מיני מעינות, בריכות שכשוך וכד', אלא אם מוצאים זמן באמת ריק, למרות שזו האטרקציה המרכזית באזור שלנו)
חם ומוזיאונים למינהם לא מעניין אותם
רוצים חוויה משפחתית (גם גרעינית וגם מורחבת)
עם משפחה מורחבת נפגשים בבית של מישהו או בגינה ציבורית - לא במקום עם מים. 🤷♂️
ולא אבא עם הבנים ואמא עם הבנות? אשמח לרעיונות
ברגע שגדולים - אצלינו גם אחים ואחיות לא יכנסו בייחד
לק"י
זה עניין אישי גם.
אבל שנים לא הלכנו לטיולים של כמה ימים בחופש.
עכשיו לרוב אני יוצאת עם הילדים, כי בעלי עובד.
יש אטרקציות ממוזגות למיניהן. מומלץ לחפש כרטיסים מוזלים דרך כל מיני מועדונים.
אפשר לטייל בטבע במקומות לא רותחים.
אולי מסלולי מים עם מעט מים, ואז זה רק לשכשך רגליים.
שמתאימה לגילאים של מתבגרים מגיעה לכמה מאות שקלים, אז זה לא משהו שעושים כל רגע בחופשה..
מה עושים בשאר הזמן?
לק"י
אין לנו מתבגרים בגילאי תיכון.
אבל אם היתה לי אפשרות לטייל בטבע, כנראה שהייתי עושה זאת.
(אבל גם ככה זה לא מכסה את רוב החופש).
משפחה מורחבת זמנים נפרדים
יש המון מקרי טביעה בבריכות בבצימרים.
חלק מההיערכות היא לדאוג שיש מבוגר בבריכה לכל אורך השהות שלכם באתר.
ברגע אחד. יכול לקרות אסון.
אין מצב שהילד שלך בבריכה בלי שאתה איתו.
אלא אם כן מישהו מבוגר אחר אמר לך שהוא לוקח אחריות מיוזמתו.
2. בריכה חייבת להיות מגודרת ונעולה תמיד. ואם היא לא מגודרת, נועלים את הבית/צימר, אם הבית פתוח. צריך לשים שומר ליד הבריכה. כן כמו בצבא.
לק"י
האחים שלו והמשפחות שלהם לא כ"כ דתיים (אם בכלל), אז הם כן נכנסים ביחד (ולא עם בגדים צנועים. למרות שמבחינתי זה לא משנה. גם עם בגדים צנועים- בבריכה לא ענקית להיות יחד זה לא כזה צנוע).
אנחנו מוצאים זמן שאין אף אחד, ואז נותנים לילדים להכנס (פעם אחת אני נכנסתי איתם. פעם רק שמרנו מבחוץ).
כשהיו קטנים כן נכנסו עם גיסי והבנות שלו (הן היו ממש קטנות). אבל גם זה לא היה כזה חלק מבחינת שנינו.
אני חושבת שאפשר לחלק את הזמנים לבנים- בנות- משפחות גרעיניות (אם זה חשוב למישהו להכנס יחד כל המשפחה).
בנופש עם המשפחה המורחבת והייתה בריכה במתחם
היו שעות של בנים ושעות של בנות
ובערב נכנסנו רק המשפחה שלנו
בנים בנפרד בנות בנפרד ונכנסים תמיד צנוע
כלומר- כן יש גמישות בכניסת ילדים מהמין השני, עד גיל 7 אפילו, כי כולם צנועים.
ואצלנו יש כאלה שמקפידים אפילו על נפרד בין בוגרים בתוך המשפחה הגרעינית.
בכל אופן אם נמצאים באזור יחסית חרדי או מותאם לחרדים אז יש מקומות שבהם הבריכה אפילו מוצנעת (ולא נמצאת במרכז הגינה של הוילה),
לנו יצא להגיע למקום עם ממש מחיצה שמסתירה את הבריכה.
בכל יום אנשים נפטרים מן העולם.
בכל יום יש מיתות לא צפויות, פתאומיות, של אנשים טובים עם מזל רע.
תאונות דרכים, מלחמות, טרור, אינספור מצבים רפואיים.
אבל הפעם זה תפס אותי במקום אחר.
יהונתן קלימיאן יצא לטייל עם משפחתו ולא שב.
נפל מסנפלינג, וזהו. בשנייה אחת, עתיד שלם נמחק ונגנז. ברגע אחד מאות אוהביו הפכו לאבלים.
לא הכרתי אותו, לא את משפחתו, לא את הישיבה שבה למד ולא את הסניף שבו הדריך.
ובכל זאת, מאז אותו מקרה אני עם תחושות קשות מאוד. על הפתאומיות של המוות. על הקלות שבה משפחה מאושרת יוצאת לטיול, וחוזרת בהרכב חסר. על החיוך המתוק שלו שמעכשיו יישאר רק בתמונות.
אוי טאטע.
כה אמר, כה אמר ה'
שמעתי את תפלתך
כה אמר, כה אמר ה'
שמעתי את תפלתך
שמעתי, שמעתי את תפלתך
ראיתי, ראיתי את דמעתך
הנני רופא לך
הנני רופא לך
גם כמה שבועות אחרי זה המחשבה שלי עדיין הייתה "הוא לא היה אמור למות. לא היתה שום סיבה שהוא ימות פתאום"...
בחור צעיר, מוכשר, תוסס, עם עתיד זוהר, בריא כמו שור, עצר את הטיול הגדול כדי לבוא להילחם... הוא לא היה אמור למות.
אני עוד זוכר בשבת לפני שנפל שהוא סיפר בבית כנסת למישהו שהגדוד שלו יושב בקיבוץ פלוני שנפגע קשה בטבח, אז השני הגיב לו it used to be a beautiful place, אז הוא ענה it still is... שבוע אחר כך הוא נפל כשהלך לזכות פיר ארור
"היום אם בקולו תשמעו"- לחיות כל יום כאילו זה היום האחרון.
(כמובן שזה לא סותר "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה, כִּי לֹא תֵדַע מַה יִּהְיֶה רָעָה עַל הָאָרֶץ")
אני חושב שזו אחת הסוגיות שהכי מעסיקות אותי בחיים
הסידור של יהונתן חברוני ז"ל (חבל שלא פרסמו עוד קטעים מהסידור)
אמנם אתה מדבר על ההשלכה על המשפחה שזה נושא אחר
אבל יש כאן גם את האלמנט של לחיות במלוא העוצמה עד המוות הבלתי נמנע.
מכינה לו''ז ותוכניות לינה.
מגיע בערב בעלי, ואומר שהוא לא רוצה יותר מיום אחד.
כשאני מתעקשת איתו הוא אומר שאני מוזמנת. שהוא משאיר לי את האוטו ובערב חוזר הביתה באוטובוס.
ניסיתי להבין מאיפה זה הגיע והבנתי שבטיולים קודמים היה לו קצת קשה. אז מה? חופשה עם ילדים זה לא קל.
הוא מתעקש. והחופש שאני חולמת עליו נהרס.
אבל קצת מוזר ש"את מתכננת לו"ז, בעלך מגיע בערב ואז..."
בגדול, תכניות משפחתיות כדאי לתכנן ביחד, או לפחות בגדול ביחד (טיול של יום או של כמה ימים) ואז להחליט מי מטפל באיזה פרטים קטנים.
לק"י
הוא ידע מראש שאת מתכננת נופש עם לינה?
יש אמהות חד הוריות שהולכות לבד וממש נהנות עם הילדים.
יש נשות מילואימניקים שהולכות לבד.
לא שאני משווה, ברור שיותר קל ונחמד ללכת זוגי אבל צריך לזכור שיש כאלה שיותר קשה להם, חד משמעית.
לבעלי יש עסק ששיא העונה שלו בבין הזמנים, אז הוא ממש עסוק ואני בלי רשיון ונוסעת עם הילדים לטייל בכל הארץ בתחבורה ציבורית לבד.
זה מאתגר אבל ממש נחמד והילדים מאוד נהנים.
היו שנים שעשיתי את זה כולל לילה ללינה.
אי אפשר לכפות עליו משהו שהוא לא רוצה...
לק"י
גם אנחנו נוסעים בתחב"צ, אבל לישון ואז לעזוב את המקום עם כל הציוד ולטייל ככה נשמע לי מאתגר.
וגם בא לי לטייל בטבע, אבל לא יודעת כמה מקומות כאלה שאפשר להגיע אליהם בתחב"צ קיימים.
(שלמעשה עשיתי ברוווקות או לפני שהילדים נולדו...)
ישנו בטבריה. טיילנו למיטב זכרוני בזוויתן, נחל המשושים ובזאכי. וגם בטבריה עצמה. לא זוכרת את הסדר של הנסיעות.
פעם אחרת ישנו בקיבוץ קליה. וטיילנו בעין גדי - זה טיול יותר מוצלח מבחינת תחבורה כי המסלולים ממש סמוכים למקום שישנו.
טיול נוסף, נסענו עד מירון ומשם הלכנו לצפת במסלול חמוד. אחר כך טיילנו בצפת (חזרנו באותו יום)
האמת שגם לי ממש מתחשק למצוא טיול שיתאים עם ילדים אבל אני לא רוצה משהו עם נסיעה ממש ארוכה באוטובוס, וגם יש עוד מגבלות של גיל ועוד.
עם הילדים נסעתי לחיפה ברכבת ועשינו שם ביקור עירוני וזה היה נחמד מאוד. אפשר אולי לטייל בכרמל אם רוצים טיול יותר בטבע - גם מהדרום זה יתאים עם רכבת.
אשמח לשמוע עוד רעיונות
בעבר הייתי מטייל בתחב"צ (לפני שקיבלתי את הרישיון )
זכור לטובה נחל כזיב.
יורדים ליד מעלות (עברו כ15 שנה אז לא זוכר במדויק איפה) וצועדים לאורך הנחל.
היינו צעירים וחזקים. אז הגענו אחרי כמה שעות לתחנת רכבת בנהריה.
עם ילדים קטנים לא הייתי מנסה להגיע עד לנהריה (בעיקר כי החלק האחרון חשוף לשמש ודי משעמם)
לדעתי אפשר לעשות את כזיב מעגלי.
גם לחלק גדול מהמסלולים בגולן אפשר להגיע בתחב"צ. (גם נכון ללפני 15 שנים)
מה התדירות? אני לא יודע
אבל זה מחייב שינה בגולן.
כי צריך להתחיל מסלול לכל המאוחר סביב 10 בבוקר
ושוב. תלוי איזה טבע מחפשים
לא כל הילדים יהנו וישמחו במסלולי הליכה סטייל טיול שנתי.
וגם לא לכל ההורים זה מתאים.
חיפה מלאה במה לטייל על קו הרכבת (מוזיאונים, הגנים הבאהים, רכבלית-רכבל במחיר הכרטיס) וחופי ים. עם בנים אפשר לקחת קו 4 שחוזר דרך מנהרות הכרמל המטורפות.
הרכבת בעצמה היא אטרקציה בפני עצמה בשביל ילדים
בת"א - שילוב של כלי תחבורה (רכבת קלה, רכבת כבדה, אוטובוס קומותיים לראשון לציון בימים שהוא פועל בקו 190).
ירושלים - מרכז ירושלים במילא אין מה לעשות עם רכב
עוד נקודה בעד אוטובוס - אם אתם אוהבים אופניים. על אוטובוס בין עירוני ועל רכבת משעה 9 אפשר להביא אופניים בגודל מלא ולא רק מתקפלות.
אבל היא דרך המנהרות ומחלפים מטורפים באמצע שמטריפים בנים קטנים. מנסיון.
בתמונה: איתן שלי והבת דודה שלו צופיה
טיול תחבורה ציבורית עם אוטובוס קומותיים בתל אביב | פרוג • קהילה עסקית - חרדית הגדולה בעולם
לק"י
(נשמע לי די משעמם בשבילנו).
רכבת כבדה, רכבת קלה, אוטובוס קומותיים.
וגלידה בראשון לציון.
שוב, תלוי בילד. הילדים האלה מאוד נהנו. במחיר הכרטיס.
אבל הוא נשמע אחלה דוד
כדאי 'זה יקרה לפני השלב הפרקטי, אחרת כל אחד מושך לכיוון שבמקום שתהיה הבנה בשיתוף פעולה נוצר מלחמה וכיפופי ידיים
יש כאן פער גם בתקשורת וגם בסגנון אז פשוט תדברו
נשמע שכל אחד מכם מתבצר בעמדתו.
מציע שתנסו לראות איפה אפשר להתגמש כלפי השני.
זה לא יצא מושלם בשבילך ולא בשבילו
אבל זה יצא יחד שזה כבר מצויין.
בנופש הקודם הייתי עייפה ונרדמתי (זה נכון) והוא נתקע לבד עם הילדים (אחד מהם היה אז בן פחות משנה) והרגיש נורא לבד. אז הוא החליט שהוא לא רוצה יותר.
גם לצאת לנופש, וגם להיתקע עם הילדים זה מבאס...
אתמול הלכתי עם הילדות שלי (יש לי רק בנות) לטייל
גם שבוע שעבר טיילתי איתן
גם לפני זה...
בכל הפעמים האלה אישתי לא יכלה להצטרף
(כמובן שיש פעמים שהיא יכולה וזה יותר משמח)
אלו הילדות שלי
מה הכוונה להתקע איתן?
שהם יצאו לנופש והיא נרדמה
כן, זה קשה להישאר בנופש לבד עם ילדים
קשה
זה מאוד תלוי בתיאום ציפיות מול בן הזוג
וגם - אם היה לו קשה אפשר לדבר על זה ולמצוא דרך אמצע ולא להימנע לגמרי אבל גם לא להחליט שיוצאים לנופש כמה ימים ולהנחית את זה על בן הזוג
בקיצור צריך לדבר על זה
ולכן ההרגשה שנתקע
תנסו לראות מה בדיוק מפריע לו. לפעמים הוא צריך לוותר לפעמים את. אם הוא מתעקש אין צורך לריב איתו, ואל תבטלי את החופשה, צאי עם הילדים. אם יש צורך קחי עזרה של בן משפחה. אבל הוא צריך לדעת שלכל דבר מחיר. אם הוא מוכן לשלם אותו, הוא זה שיפגע. יכול להיות שלטווח הרחוק יותר יפגע הקשר שלו עם הילדים. הוא יהיה המפסיד את תרוויחי. אלא אם כן הוא ימצא את הדרך לפצות בדברים אחרים. ואת צריכה לקחת בחשבון שאם את מתכננת והוא לא שותף, זה בדיוק מה שיקרה. תיכננת יופי, בלעדיי. גם סוג של מחיר... זה החיים.
לק"י
לא אומר שאין לו קשר עם הילדים.
הוא יכול לעשות איתם מליון דברים אחרים....
לקחת את זה הלאה עם פרשנות שלך.
כתבתי שהקשר יכול להיפגע. וכתבתי שאפשר לפצות בדברים אחרים. תקראי טוב.
אם בעלך היה מתכנן משהו שאת לא עפה עליו, ואז אומר לך 'תיכננתי זה וזה אז יוצאים'
אבל את לא ממש אוהבת את סגנון היציאות האלה..
איך היית מגיבה?
אני מבינה אותך ממש
ומבינה גם אותו ממש..
כבר עדיף להגיד מראש לא.
לפני שמתכננים לו"ז
ולכן צריך למצוא תמהיל שיתאים לשניכם.
בעלי ואני רוצים דברים שונים בחופשה, בהתחלה זה היה מורכב אבל עם השנים למדנו ליצור חופשה שהיא לא החלום של אף אחד מאיתנו בדיוק אבל שנינו יכולים להנות בה ולשמוח עם הילדים.
בעיני לתכנן חופשה בלי התייעצות עם הבעל היא מתכון לאי הסכמות, שבו ביחד ונסו ליצור משהו שיהיה טוב ומתאים לשניכם
אי אפשר לעשות חופשה רק לפי החלומות שלך והוא יהיה חייב להתאים את עצמו... צריך באמת לשבת ולחשוב מה מתאים לכם כמשפחה
אצלינו אני רציתי נופש עם הילדים ובעלי לא רצה ובאמת לא עשינו כי זה היה נראה לי משהו שחשוב שיהיה בהחלטה משותפת...
אנחנו זוג צעיר עם ילדים, באים מבית חרדי, מחפשים יישוב עם אנשים נחמדים, וסופר שמורים ויראי שמים, וגם דור ההמשך ככה, כלומר הצעירים.
אבל חשוב לנו מאוד שיהיו נחמדים ואנשים טובים, וגם שנוכל להשתלב בתור חרדים, שהם יתאימו לנו ואנחנו להם.
תודה לכל מי שחושב ועונה
רק שאני לא יכול למחוק 🙂
המלצות/דיס המלצות על המקום?
בעיקר מההיבט האנושי והאוכל.
מה זה "ההיבט האנושי"?
הכוונה לאיך העבודה עם האנשים שם?
מועיל.
מקווה שיהיו עוד תשובות
אתה מתאמץ יותר מידי לדעתי על הערב הזה.
תבחר אולם בטווח הסביר, לאף אחד מהאורחים שלך לא באמת אכפת מכמה אדיבים המלצרים (כל עוד לא מדובר בקטסטרופה).
הערב הזה גם לא באמת חשוב כמו שהוא נראה לכם.
אתם תשכחו את רובו במרוצת החיים במיוחד אחרי ילד אחד, אף אחד מהאורחים שלכם לא ידבר על כמה מדהים היה היה הצוות שארגן לכם את החתונה.
(אצלנו דווקא כן, כי אצלנו הזמר החתונה היה חנן בן ארי חודשים בודדים לפני שפרץ לגלגלצ, אבל זה מקרה חריג ביותר שעלה בפוקס, בחרנו את הלהקה הראשונה שהמליצו לנו, אז אנשים המשיכו לדבר על החתונה שלנו גם שנים אחרי ושוב זה היה בפוקס ולא ביקשנו את זה ועדיין לא מבקשים).
הןא רוצה בעלי אולם הוגנים שיכולים להתגמש במקרה הצורך ולהבין סיטואציות ולא נתלים בחוזה דרקוני. אין קשר לאורחים ובטח לא למלצרים
אבל גם אם את צודקת הוא מתעסק בזה יתר על המידה.
איזה מזל שהוא לא שאל אותך🙃
ככה הוא יכול לשמוע את דעתי גם כן כשהוא מתעסק בזה הרבה יתר על המידה
ומנגד, אתה לגמרי צודק שזה לא ממש מהותי.
כי במרוצת הזמן זה עוד אבן קטנה בבניין
בכל זאת חסר ניסיון בתחום
פתית שלגכנראה שיש חשיבות גדולה לטרחה שלך
ארץ השוקולדאחרונה"הכוונה לאיך העבודה עם האנשים שם?"
ואם יש לו מצב מיוחד שהוא יודע שעלול להוליד חששות, נניח סיכוי טוב למילואים או דחיה אחרת, סביר מאד שיחפש בעלי אולם שהחוזה שלהם הוגן ולא דרקוני, ולא בכל מקרה עומדים בדווקנות על כל פרט בו.
יש כאלה שמתגמשים, לא לבנות על זה.
אצלנו בעל האולם החליט להוציא מנות שהן שדרוג לתפריט על דעת עצמו. (כי האולם הצמוד בחר את זה. אז כנראה היה לו נוח לבשל הכל אותו דבר) לא ממש שינה לנו. האורחים היו מרוצים. הם לא באמת יודעים שאנחנו בחרנו סטייק פרגית והוא החליט להוציא אנטריקוט.
כמובן שבמעמד התשלום הוא לא ציפה שנשלם על ה"שדרוג"
ועצם זה שהבאנו את סכום למחרת באופן מסודר הוא אפילו עשה לנו עוד 5-10% הנחה סתם ככה
אבל היה חוזה מסודר
שנינו חתמנו עליו במטרה שהוא יקויים.
זה שיצא ששני הצדדים הסתדרו על אי הקיום שלו. אחלה.
אבל הוא שם כדי להבטיח מה קורה אם הצדדים לא מסתדרים
ארץ השוקולדורוצה להבין אם הם אנשים נעימים או לא
אשתי ואני הלכנו לבדוק 3 אולמות שהיינו בהם בעבר וזכרנו אותם לטובה (2 שאני זכרתי לטובה ואחד שהיא זכרה), ובחרנו מתוכם את זה שהיה נראה לנו הכי מתאים מבחינת המחיר, האוכל והרחבה.
זהו.
אף אחד לא זוכר את הערב הזה אחר כך, לא האורחים וגם לא הזוג. ומה שכן זוכרים לא קשור לאולם.
שלא עמד בדיבורו.
אתה כותב כי הרוב נורמלים,ובמצב נורמלי לא זוכרים את האולם, אבל חשוב לוודא שנורמלי.
עם הצוות שלו
החל בתשובות מהם כשרצינו סידור שולחנות וקיבלנו רק ברגע האחרון
וכלה בדרישה לתוספת תשלום מחוץ לחוזה בצורה מאוד לא נעימה בסוף החתונה...
(ועדיין זה היה עוגמת נפש נקודתית שאחרי עשור אם לא היה עולה פה הנושא לא זו החוויה הכללית שלי מהאירוע..)
אני דיברתי על מצב שבהחלט זו החוויה שלי מהאירוע.
לא אכתוב כאן כי זה אאוטינג אבל זה הדבר היחיד שאני וכל האורחים זוכרים.
מי שירצה להתחתן בתאריך כו תשרי, עלול לקבל מחיר לא רע,
אני נמנע מכך כדי לזכות לדברי חז"ל ש"וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור" (גמרא מסכת תענית דף יא עמוד א)
גם העיברי וגם הלועזי עכשיו תעשו חשבון מה הגיל שלי.....
אני מניח שהשני 
(או שאולי בכלל 57)
30
כל מקום הגון יסכים לסעיף הזה, ורוב המקומות שמים מראש (מאז הקורונה)
בישראל של היום, אי אפשר לדעת מה יהיה מחר, ובטח לא מה יהיה בתאריך החתונה.
כדאי מאוד גם עם הספקים.
בתפילה שלא יהיה צורך בכך.
וכן, זה מרגש
היי, האם קיים חוף משפחות בכינרת שמשפחות דתיות יכולות לבוא אליו והלבוש צנוע? הבנתי שבבין הזמנים יש סיכוי טוב שכן
הנה קישור לדיבור על זה פה לפני שלוש שנים
דרומית לכינר.
כינר זה החוף הנפרד, בדוגה לרוב באות המשפחות הדתיות (זה ממש מרחק הליכה, יש שביל בין חוף לחוף).
הייתי שם תחילת יולי והרגיש כמו מחנה בני עקיבא. אין שם צניעות מלאה על פי ההלכה, אבל גם אין בגדי ים חשופים.
בעיקר חולצות גלופה ומכנסיים.
זוג חזק הוא לא זוג שהכל הולך לו מושלם תמיד.
זוג חזק הוא לא זוג שאין ביניהם ריבים / חילוקי דעות / קונפליקטים.
זוג חזק הוא לא זוג שתמיד הכל ורוד אצלם והם עם לבבות תמידיים בעיניים.
זוג חזק הוא זוג שעובר אתגרים בדרך - ומצליח לקום מהם.
זוג חזק הוא זוג שנופל - וקם.
זוג חזק הוא זוג ש*בוחר* אחד בשני/ה כל יום מחדש.
זוג חזק הוא זוג ש*בוחר* לעבוד להשקיע, בוחר בביחד שלהם.
זוג חזק הוא זוג שכבר עבר משברים, ואולי נמצא אפילו עכשיו בעיצומו של אחד כזה - וממשיך לעבוד, להשקיע, לרצות, לבחור, לאהוב.
ודווקא עכשיו, בחופש הגדול שמציף אצל המון משפחות קשיים רבים - חשוב להתחזק בכך.
- להתחזק בכך קודם כל בפני הדבר הזה עצמו - שאנחנו אוהבים אחד את השנייה.
שאנחנו בוחרים אחד בשנייה.
שיש לנו רצון להיות יחד.
שהבסיס שלנו חזק ואוהב וזה משמעותי מאוד גם לצליחת כל האתגרים בחיים, שהגיעו או שיגיעו בעתיד.
ולהפנות את הכוחות שלנו פנימה ולא החוצה.
לא לכלות אותם בהשוואות חיצוניות בלתי פוסקות אלא לראות איך אנחנו מצליחים לגרום שאותם הכוחות האלה שלנו יופנו לאיך מתמודדים עם המציאות שלנו בצורה הטובה ביותר,
ואיך זוכרים כל הזמן לראות גם את הטוב הרב שכן יש לנו, לשמוח בו, להדות עליו ולהעצים אותו.
ולהתחזק בכך עם אמונה בקב"ה, אמונה בעצמינו, אמונה בזוג שאנחנו
אמונה באשתי
אמונה בבעלי
אמונה ותקווה גם לעתיד.
ולהזכיר לעצמינו שבספר בראשית מתוארת בריאת העולם, בריאת האדם, הזוגיות הראשונה -
ויש שם, בלימוד הזה של הבראשית הרבה מאוד אוצרות שנוכל לקחת אלינו:
לפני שיש סדר - יש תוהו ובוהו.
לפני שיש לידה - יש משבר. צירים.
אבל אם נסתכל על המשבר בעיניים אמיתיות, נראה שבעצם הוא יכול להיות אפילו חיובי מאוד!
כי המשבר גורם לנו בעצם לעבור מנקודה לנקודה.
הוא מזיז משהו.
מה שהיה עד עכשיו כבר לא נכון. כבר לא מספיק. משהו שם בתוכנו מתחיל לזוז, לבעבע, לרצות אחרת, לרצות יותר.
גם אם יש כעס גדול - לכעס הזה יש שורש חיובי - הכעס הזה אומר לי בעצם שאני לא רוצה את המציאות הנוכחית כי היא כבר לא טובה לי - אני רוצה מציאות אחרת, טובה יותר!
ורק מאותו המשבר, מאותה התנועה - נוכל לזוז באמת.
אז נכון זה קשה. מאוד מאוד מאוד.
זה שורף. מאוד מאוד מאוד.
זה משבר.
זה שבר.
ואנחנו הרבה פעמים נשברים בתוכו.
ומרגישים שאנחנו שבורים, שהזוגיות שבורה, שההורות שבורה, שהעולם כולו שבור.
אבל דווקא מתוך התוהו ובבוהו הזה -
נוכל להתחיל ולסדר מחדש
לסדר את החיים שלנו טוב יותר
נכון יותר
גדול יותר
נוכל לצמוח.
לצמוח אישית
לצמוח זוגית
לצמוח משפחתית.
נוכל להביא גם ללידה.
כמו אישה שיולדת ונמצאית במשבר של לידה - וכך תינוק חדש, חיים חדשים, באים לעולם.
גם אנו בכוחנו "ללדת" את הזוגיות שלנו. למקום גדול יותר. חי יותר.
להימצא במקום שיכול להכיל עוד ועוד רבדים.
להיות במקום שיש גם יכולת להביע את הפנימיות שלנו אחד בפני השנייה, בלב שיכול לשתף לא רק בטוב אלא גם בכאבים, בקשיים, בכעסים, בפחדים.
וכאשר אנו מצליחים להתייחס לכמה וכמה רבדים בו זמנית, אנחנו כבר לא חיים רק ב"שחור ולבן", אנחנו גדלים, העולם הפנימי שלנו מתרחב. אנחנו מתרחבים.
אנחנו נהיים הגירסא היותר משודרגת ומשופרת של עצמינו.
אנחנו בונים גירסא יותר משופרת ומשודרגת של הזוגיות שלנו.
אנחנו ממש בתהליכי בנייה. צמיחה.
וכמו שיש כאבי גדילה כאשר גדלים בגוף - כך גם יש כאבי גדילה שגדלים גם בנפש. וברוח. ובביחד הזוגי שלנו.
אז אם כואב לנו וקשה לנו, בתוך תוך הקושי נזכור - אנחנו עומדים כעת על המשבר.
ובמשבר נורא כואב ונורא קשה ונורא חשוך ונורא אבוד ולפעמים אנחנו אפילו נשברים,
אבל אנחנו גם בלידה.
בלידה של משהו חדש וגדול יותר ביננו.
ונזכור -
אחרי התוהו ובבוהו
אפשר לסדר מחדש
אפשר להתחיל
מבראשית
אפשר לגדול
ולהיות יותר טובים
ביחד. ❤
