ושוב אני מוצאת עצמי נוקשת על דלתות זרים.
שוב הבגדים הקרועים.
כהים.
כמו עיניים של ילדה שלא רחצה שבועיים.
שוב האנשים שיתנו קצת אוכל,
ואולי איזו מיטה...
אך אחד לא יגע לה בלב.
ילדה יתומה...
עלובת אהבה.
מחפשת שוב תשובה.
הוא ברח היא ברחה.
הכל לקחו...
עזבו.
לא אבקש שוב יחזרו.
רק אקושש קצת אהבה.
אולי אזכור את החצר הנטושה.
תגידו שוב את אותה המילה.
מלאה היא בצרבה.
רק תגידו אהבה.
עוד מילה של נשכחות.
מחפשת שוב תשובות.
לאותן השאלות.
ענית ולא.
כי כלום פה לא ברור.
תיקח לי את הלב.
כי ממני הוא פטור.
רק אחפש עוד אהבה.
שוב הגדר הנטושה.
תבין את הכאב.
תגלה העלומה.
לא נוקשת עוד שוב על דלתות של זרים.
יש לי בית משלי.
רק אני ואתה.
אבל זה לא אהבה.
מה שבטוח יש לי מחסה.
--ממך.
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
