קשה לי. דוגרי.
אני לא יודעת כלום.
נמאס לי לחכות ולחכות ולחכות.
כולם סביבי מתקדמים ורק אני נשארת מאחורה.
לא מצליחה לשמוח עם החברות שלי.
מרגישה רחוקההה מה'. ומקיום מצוות בסיסיות. ועוד חושבים שאני דוסית.. פפפ
שמחה עם אנשים ובדיכאון עם עצמי. אז מה זה שווה בכלל.
נמאס לי מהתקופת מבחנים של סוף סמסטר. אין לי משמעת עצמית בנעל.
חסרת אחריות ולא עושה מה שצריך לעשות.
כמעט שונאת את ירושלים, אבל באמת נמאס מהמקום הזה.
רוצה רק שיבינו אותי ולא ישפטו.. ומאיפה לעזאזל באו הדמעות האלה עכשיו.
ה' בבקשה תעזור לי. מתחננת. טובעת כמעט לגמרי.. רוצה אותך. לחזור הביתה.
*סוף פריקה*
)
