שוקעת בין חריצי הספה
מאבדת את הכוח להילחם על עצמך
מתחמקת ממה שחשוב באמת
משכנעת אותך כמה את אבודה כמה שאת רחוקה ומלוכלכת,
לב טמא
_
הנה את
גוררת עצמך לקצה הצוק
בין תהום נפשך לבין שמיים המשתקפים ברצונותייך
הנה את
משפילה אותך מול אלוקייך
שאוהב בכוח האינסוף
שלא משנה כמה תנסי להבין את יכולתו לאהוב אותך
את לא תביני
אהבה רכה
אהבה יציבה
כזו שאת מייחלת להוריד למטה מעשרה טפחים
כזו שמרגיעה את הנפש
_
הנה את
מתעוררת לחיים
נלחמת על עצמך
בשתי ידיים