בירה באמת היתה עשויה להועיל כעת,
היא היתה מחליקה קצת בגרון את החיים האלה,
החיים שמחליקים להם הלאה,
בלי להפסיק רגע,
אבל לרוב - במעין מחוספסות כזאת.
מחוספסות שבאה עם הרעש המצמרר הזה
של גיר על לוח שחור, מהגרועים שבהם.
דמיינו שיעור באינפי מתקדם בו אתם פחות מוטרדים
מהמתמטיקה הלא מובנת
פחות מוטרדים
מהקול הצורם של המרצה
(שבכלל לא מוצלח בזה,
הוא טוב בעיקר במחקר אבל קיבל
להעביר את הקורס כצ'ופר)
אלא בעיקר מוטרדים מחריקתו הבלתי נלאית
של הגיר על גבי הלוח השחור.
ועכשיו החריקה הזו - תמיד.
מילא אם אתם עושים משהו עכשיו.
מעסיקים את עצמכם בצד באיזה עניין של לימוד
או עניין של עבודה או עניין של כעס.
אבל בשעות של השקט,
כשהדבר הכי פרודוקטיבי ויצרני שתעשו,
הוא - למרבה האבסורד -
לחדול ולנחור עד למחרת בבוקר,
חריקת החיים מתבלטת היא במלוא כיעורה,
במלוא צרימתה,
במלוא מכאובה החודר-קודר-מדרדר.
אז סליחה באמת,
סליחה שברגע נוסף מאותם רגעים כשכאלה,
רגעים שנגזרו עלינו,
רגעים שנגזרים עלינו יום אחר יום מחדש,
אלא אם כן הצלחנו שוב לעייף עצמנו ממש,
סליחה שברגעים שכאלה - בירה,
וואלה כן בירה,
הלוא בירה IPA טובה חזקה טריה עם קצף
וריח וגוון זהבהב כתמתם שתשאיר לך שפמפם
לבנבן קליל וחיוך ענקי גדול גדול על הפנים ובלב,
הלוא בירה ברגעים שכאלה בהחלט
עשויה היתה
להועיל.






תודה