על אי בודד בתוך ביקתה ישנה
הוא היה שקוע על אימרה נושנה
כאב לא נימוש עצב וברוש
רק הם עיצבו לו את הנגינה
שוקעת השמש
מתכסים העננים
מביט הוא ביובש
בכנפי הציפורים
הוא ביקש עזרה
הוא צעק בחושך
ההד שלו ענה
כולו מלא בעובך
וכבר רגליו שקועות
בבוץ שהתקשה
מדדה הוא ברגליו
באדמה היבשה
חייו מרים כלענה
חמוצים כמו הזית
והאימרה הנושנה
נחשבת לו לבית
סוף .
בס"ד
תשובה לשאלה שבכותרת תוכלו למצוא וגם מסרים ממנה ומהבן שלה, המקלל, תוכלו למצוא פה.
אין לי איך להסביר את זה
חוץ מ
תחושת סכנה איומה
כעס עמוק
חרדה שאין לה שם
ואז כמובן כותבים לה שנמאס לי לחיות ואני שונאת את זה.
אני באמת שונאת-
להרגיש את הדברים האלה
להרגיש חסרת בית בעולם. חסרת הגנה.
נזקקת. לא ראויה. נתונה לגחמות של מישהו חסר גבולות ואכזרי.
אכזריות זו מילה נכונה בהקשר הזה.
אוף, בא לי לבכות
ואז למות
לפי הסדר
כשעצובים בוכים בוכים
את כותבת לאוויר את יודעת?
כן, משהו בתוכי יודע את זה ובכל אופן העיקר להשאיר חותם בעולם
ואם יום אחד אני באמת אלך
לא יקרה כלום
כולם ישארו עם הילדים שלהן ועם הבעל והחברות האחרות
והכל יהיה שמח ונעים
ילכו לחופשים ולסושי עם מישהן אחרות
לא יקרה כלום
למה את עצובה
זה לא משנה לא צריך סיבה
העולם לא נחמד אני לא נחמדה לעולם
עסוקה רק בעצמי וזה חבל
לא יודעת אם זה נכון
זה לא באמת משנה
רוצה לנגן הרבה אבל לעשות את זה טוב כדי להנות כי אם לא לא שווה.
אין לי חברות וזה לגמרי אשמתי
יש לי חברות
אבל הן עסוקות נורא
או שאי אפשר לדבר איתן כשעצובים
כדורים למה אתם לא עוזרים
