טוב אולי
בסדר.
הכל מתחבט לי בפנים. הצורך בתפאורה שונה, בחיים אחרים. הגעגוע לרגעים שמסתכלים על נוף יפה או כעור, ונושמים חזק ומרגישים, מהראש לידיים לרגליים. איזשהו עיטוף של רגע, של רגעים. אני פונה בחדות אחורה, נכנסת מהמרפסת אל הבית שחם וקצת חשוך וקצת מרדים ועומדת עם גב אל החוץ, יד נשענת על קיר, עקצוץ באצבעות. הוא יושב עם הפרופיל אליי, ידיים מתקתקות מקלדת, מרים אליי עיניים עייפות ועיגולים שחורים. אני ניגשת לשולחן וטורקת את המחשב. הוא ממצמץ. הולכים, אני אומרת לו. תתלבש חם. בצייתנות פראית בדרכה הוא קם מהכיסא שלו ואני נלהבת לראות את הניצוץ שנדלק לו בעיניים.
אנחנו נוסעים שעות ולא יודעים לאן וחם של מזגן וקר של רוח ושירים צורחים מנגינות שקטות. העיניים שלנו לא נפגשות. עוד לא.
השעון של הגיפיאס אומר שלוש בלילה. הלילה יום. השקט צורח.
חונים. מביאים שמיכה. יש נוף משוגע, הרים שגורמים לך להרגיש כזה קטן. צלליות של חיות שאולי הייתי הן בגלגול אחר. מרחב שלנו שגדל ביננו אולי עוטף אולי עוד מעט
מתיישבים ושותקים. מגלגלים סיגריה, הדממה ביננו מתחילה לבנות לעצמה גוף ופנים, כמעט שם.
חושך עלינו חושך בתוכנו ואיפשהו שם אור
אתם יודעים, שם השתנינו. בין הסיגריה השלישית לרביעית הוא הסתכל עליי. הרבה זמן ככה בלי לזוז ואני במודעות של חיית טרף שתקתי. פתאום הוא בכה. לא ידעתי איך להכיל את הסיטואציה. האיש הזה לא בכה כבר שנים ארוכות. פתאום הוא מסתכל עליי ובוכה. מעשן ובוכה. מתקפל ובוכה.
לא זוכרת באיזה שלב הידיים שלנו פגשו אחת את השנייה והחזה שלו את הפנים שלי. מתישהו זה קרה. חושך התחלף לאט באור ואולי נהיה לנו קצת חם. משהו נצנץ ביננו. נעלם
בסדר.
הכל מתחבט לי בפנים. הצורך בתפאורה שונה, בחיים אחרים. הגעגוע לרגעים שמסתכלים על נוף יפה או כעור, ונושמים חזק ומרגישים, מהראש לידיים לרגליים. איזשהו עיטוף של רגע, של רגעים. אני פונה בחדות אחורה, נכנסת מהמרפסת אל הבית שחם וקצת חשוך וקצת מרדים ועומדת עם גב אל החוץ, יד נשענת על קיר, עקצוץ באצבעות. הוא יושב עם הפרופיל אליי, ידיים מתקתקות מקלדת, מרים אליי עיניים עייפות ועיגולים שחורים. אני ניגשת לשולחן וטורקת את המחשב. הוא ממצמץ. הולכים, אני אומרת לו. תתלבש חם. בצייתנות פראית בדרכה הוא קם מהכיסא שלו ואני נלהבת לראות את הניצוץ שנדלק לו בעיניים.
אנחנו נוסעים שעות ולא יודעים לאן וחם של מזגן וקר של רוח ושירים צורחים מנגינות שקטות. העיניים שלנו לא נפגשות. עוד לא.
השעון של הגיפיאס אומר שלוש בלילה. הלילה יום. השקט צורח.
חונים. מביאים שמיכה. יש נוף משוגע, הרים שגורמים לך להרגיש כזה קטן. צלליות של חיות שאולי הייתי הן בגלגול אחר. מרחב שלנו שגדל ביננו אולי עוטף אולי עוד מעט
מתיישבים ושותקים. מגלגלים סיגריה, הדממה ביננו מתחילה לבנות לעצמה גוף ופנים, כמעט שם.
חושך עלינו חושך בתוכנו ואיפשהו שם אור
אתם יודעים, שם השתנינו. בין הסיגריה השלישית לרביעית הוא הסתכל עליי. הרבה זמן ככה בלי לזוז ואני במודעות של חיית טרף שתקתי. פתאום הוא בכה. לא ידעתי איך להכיל את הסיטואציה. האיש הזה לא בכה כבר שנים ארוכות. פתאום הוא מסתכל עליי ובוכה. מעשן ובוכה. מתקפל ובוכה.
לא זוכרת באיזה שלב הידיים שלנו פגשו אחת את השנייה והחזה שלו את הפנים שלי. מתישהו זה קרה. חושך התחלף לאט באור ואולי נהיה לנו קצת חם. משהו נצנץ ביננו. נעלם
