איך מספרים סיפור
זה היה בלילה קשה אפשר לומר, רבתי עם כל העולם וגם קצת מעבר ולא הצלחתי לעצור את הגל העכור שעליתי עליו. יצאתי בטריקת דלת של כעס ואכזבה והרגשתי איך הלבד והפגיעות מכסים אותי. סעמק.
אמרתי אוקיי, נסתובב קצת בחוץ, ננשום חזק עד שיכאב, נבכה קצת.
אבל הרחוב שבדרך כלל שיקף את מה שאני מרגישה כאילו צחק עליי כשהמוני אנשים שוטטו בו במין איזו קלילות מטופשת, בחיוכים רחבים וצחוק גדול. כולם זוגות זוגות ופתאום ראיתי שרק אני לבד
בלי ששמתי לב האצבעות שלי חייגו את המספר שלה, אפס חמש אפס דמעה דמעה דמעה שתיים ארבע שלוש שש
היא ענתה כמעט מיד. הלו, היא לחשה. היא תמיד לוחשת בפלאפון, בסתירה לגלי הקול שכאילו נושבים ממנה בעוצמה.
ליאת, אמרתי ונחנקתי מבכי. הכל מתהפך עליי ליאת.
נעמה, היא אמרה והקול שלה היה חסר אונים ומלטף באותה מידה. איפה את ילדה שלי
משכתי בשולי המעיל ואמרתי בצרידות, ליד הבית.
את יכולה בבקשה ליסוע אליי? היא אמרה ברכות. אני מכינה לך מיטה. בואי.
וככה נסעתי. נשנקת, מועדת, מטפטפת דמעות ונזלת נכנסתי אליה הביתה.
הדבר הראשון שפגשתי היה החיבוק שלה, חיבוק קטן אבל גדול ככ וחם, ככ חם. למרות הבכי הגדול שטילטל אותי בין הידיים שלה יכולתי קצת להרגיש את החום הזה אולי להרגיש קצת שייכת בין המעגלים האלה שנקראים בני אדם, כאילו מצאתי איזה סדק להשתחל בו.
שכבתי במיטה של אחותה, עם כוס תה חמה ופיגמה של חורף, ושתקנו.
את יודעת, היא אמרה לאט, הייתי בשיעור השבוע. אמרו שם שיש לסיפור כוח. אני לא יודעת, אבל איפשהו זה תפס אותי. אומרים ש, נו, כל אחד יכול למצוא את עצמו בתוך סיפור.
הרמתי אליה עיניים אדומות ואמרתי, ליאת. תקראי לי סיפור. והילדה הזאת, שהתבגרתי איתה ביחד, שעברנו ריצה של שעות וימים, החזיקה לי את היד וקראה לי סיפור. היה קצת קר, ודווקא כשהיא קראה מספר ילדים אקראי שורה מטופשת על קטר של רכבת שמצא בעצמו את הכוח או משהו כזה, בא הבכי הגדול מכולם.
בין הדמעות האלה, הכואבות, מצאתי גם חיוך

בשבילך ילדה יפה