למה למה למה.
מגעיל לי נורא.
שבת.
אמא אמרה שאפרת רוצה שאני אשן איתה כי בעלה בבי"ח עם חיים.
פף אוקיי שזה לא עושה לי טוב לשמוע שהוא היה מורדם ומונשם עדיין.
אבל לא. אין סיכוי שאני ישנה במקום שהוא לא המיטה שלי.
ואמא בחיים לא תבין את זה.
"ישנה" עלאק.
צריך לשאול את אבא אם מותר לקחת את הכדורים ההם בשבת.
כי קצת כדאי אולי.
או שניקח לפני שבת.
ואז זה לזכור.
או שניקח למרות שאסור כי במילא אנחנו מחללים שבת אז מה אכפת לנו.
כואב לנו נורא נורא. נ.ו.ר.א.
שבת נפגוש אותה.
אולי אם לא נקרוס.
סתם, כן.
המורה שלי מפגרת.
מפגרת.
התעצבנתי עליה.
די בצדק נראה לי.
או שסתם כי אני מגעילה לכולם.
וחפירות ומה עם שנה הבאה ואולי תצטרפי לוועדת טקסט ומה את רוצה לעשות בהכתרה.
לא רוצה לעשות כלום. קפצי לי.
היא אמרה שהיא יכולה להיות חלק מהמסע שלי,
ללוות ולהיות פה בשבילי.
אם אני רוצה.
והיא יכולה גם לא.
אז אוקיי.
לא.
עופי לי מהעיניים.
והתעודה.
פיכ פיכ פיכ.
אוקיי, תעודה מפגרת, לא אכפת לי מהציונים.
אבל.
רק ההערת מחנכת העלתה לי את הסעיף.
למה. לעזאזל. את. צריכה. לכתוב. על. זה. בתעודה.
שהיא נשארת לעד וכל אחד יכול לראות אותה.
אולי נשרוף את התעודה. זו גם אפשרות.
ישבתי שם די רחוק ממנה.
מכווצת ומתוחה.
אח"כ נגיד ראיתי את אורה יושבת לידה.
קרוב אליה, משוחררת, שמה רגל על הספסל וכו'.
איזה הבדל.
ברביעי בבוקר דיברתי עם שפרה
היא אמרה שרבקה השתחררה אבל עדיין בבית וצריך לשמור עליה וכו'.
פיכ.
די כבר.
שתתרפא. שיהיה לה טוב.
קצת ברביעי בלילה וחמישי בבוקר התכתבתי עם אורית
וההודעה האחרונה ששלחתי הייתה ממש דורשת תשובה.
והיא לא ענתה עליה.
פיכ.
אח"כ ראיתי אותה באולפנה
אבל.
וגם ראיתי את עטרת.
ודיברתי איתה קצת.
וסיפרתי לה על הכותל ועל הטיפול ועל זה שאמא לא רצתה פסיכי ועל הכדורים הטבעיים.
נמנמ.
אתמול לקחתי ויטמינים ואת הכדורים.
הצלחתי להירדם.
קצת. לקצת זמן ומיליון התעוררויות באמצע.
אולי זו התקדמות. לא יודעת.
בכ"מ זה רק היום הראשון.
היום ניקח שוב.
ולקחתי ויטמינים היום. יפה לי.
פחח.
כואב לי הכל ואני חלשה ממש ואני חצי לא פה.
מה נעשה איתי מה.
ובכלל אני מתישהו צריכה ללכת לרופא כדי לקבל פטור מספורט.
פיכ.
איזה רופא?
הכי טוב את ההוא כי הוא כבר יותר מודע ואליו הלכנו פעם שעברה.
אבל.
איכ אני בכלל לא רוצה את זה.
אבל אני חייבת.
אולי מישהו יעשה את זה במקומי?
אבל איכ אמא בכלל לא מבינה.
הם כאילו לא קולטים שאם אני כ"כ הרבה לא מרגישה טוב ונראית חלשה וכו' אז כאילו..
לא את צריכה לעשות ספורט. זה יעשה לך טוב.
אה אוקיי.
זה יעשה לי חרדות. זה מה שזה יעשה לי.
ואני פשוט אקרוס שם.
אתמול בהסעה נתקלתי במורה לספורט
פיכ
שתינו עשינו כאילו אין לנו שום קשר
פשוט התעלמנו
באלי לקבל כבר פטור ולבוא אליה ולתת לה וזהו.
זה עושה לי רע לראות אותה.
חרדות ולחץ ומה לא.
איכ לנו.
פשוט איכ.
חרא של מצב.
אנחנו צריכים בכלל לסדר ולנקות כבר את החדר
אחרי שלושה שבועות שהוא נשאר ככה בבלגן וסירחון
דיכאון בראבק, הא?
אנחנו צריכים שמישהו ידבר איתנו וירגיע
אין כזה
ואנחנו גם לא נשאל אף אחד
ונישאר ככה
וזהו.
לעזאזל למה לא גמרתי כבר.
ועכשיו אני לא בטוחה.
למה.
יואו.
פיכ למה שלחנו לה הודעה
סתם להכביד עליה
אנחנו מפגרים היום
בעצם תמיד.
די כבר די די די.
בחייאת.
באלנו להיכנס למיטה ולא לצאת אף פעם.
באלנו למות וזהו.
זה יהיה כ"כ טוב לכולם פה.
פוף.
אין לנו כח לכלום.
אולי ניקח עוד כדורים.
נמנמ.
באלי לחתוך.
באלי וריד.
אבל אני לא אצליח. אני חלשה מדי.
כבר אחת וחצי וזה מאוחר.
ועוד לא עשינו כלום היום חוץ משתי חלות וזה גמר לנו את הכח.
איכ.
שבת.
אנחנו שונאים שבתות.
שונאים.
מתעבים.
לפחות אולי אם נפגוש אותה זה יעשה קצת טוב. אולי.
נמנמ.
ביי עולם.
אני שונאת אותך.
