מי שונא אותך? -אני!

מי? -אני!

חזק ו לא שומעים ומי שונא אותך? -אני!

יותר בקול. -אני!

-אני!

יום זבל. זה היה אולי המבחן היחיד שלמדתי אליו כל כך רציני ופשוט לא ידעתי כלום. זא: את החומר ידעתי. אוהו ידעתי. אבל על השאלות לא ידעתי לענות. אז אולי באמת אני טיפשה וזה שאני מקבלת ציונים נמוכים זה לא בגלל החוסר השקעה אלא באמת בגלל שאין שכל בקודקוד. ואז התעצבנתי והגשתי אחרי שתי שאלות. ואולי המילה התעצבנתי לא מתאימה, רק נהייתי מתוסכלת. אז הגשתי והלכתי לשירותים ובכיתי שם את חיי בתסכול עמוק. למה לקחתי כל כך קשה את הכישלון הזה רק אלוהים יודע ואולי זה בגלל מה שכתוב בהתחלה. 

לצאת ליער או לא. מלא זמן לא הייתי שם. פעם היה לי יותר אומץ.

לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)