ביום שבו אני אקום ואגיד שאהבה היא לא התמכרות- אני אפסיק להלחם בחלק הקטן שבי שמפוחד עד מוות, עד כדי התעלמות מוחלטת מרגשות שחיות בתוכו ועולות ודועכות ושואגות תשומת לב- אני אצעק לכולם שיש פתרון לזאב הזה שטורף אותי מבפנים, שמצייר עלי חיות רעות ומילון פחדים שמתעלקים עלי ולא משחררים
הזאב הזה שהוא אני יירגע קצת בתוכי תוך שליחת מסרים מדגדגים שמזכירים לי שהוא קיים. בלי כאב ובלי רעב שמאיים עלי ומכווץ אותי לפינה אחת של המיטה. הוא יפסיק לאכול, ורק יצמיח בי כוכבים זוהרים שבקצה שלהם יהיה קצת תקווה
שרופה, שחורה, ומלאה פחם-- אבל תקווה
לפניו יהיה יום אחר, אפל יותר, במובן השחור והמכאיב של המילה. אני אסתכל עליו והלב שלי יישרוף געגוע, אני אבין באלימות חורטת כמה אני רחוקה מאושר עוטף כמו שיש רק לנו, כמה אני רחוקה מלהיות חלק מאהבה
לא אפסיק לשלוח גיצים של אש ששורפת או זיקוקים, אני אדרוש תשומת לב, אשתגע מחוסר הביחד- ואסביר לך בצעקות שקטות כל כך שאני לבד, אני והזאב שמצייר אותי עם מכחול חלש, שדוקר ושורט אותי בכל פצע פתוח. כשיחלוף היום הזה אני אכתוב לך על רגעים שרק קיויתי להרגיש אותך, אותנו
אני אלך לישון עטופה בשמיכה דקיקה, מתאמצת להסתיר את הנפש הפרועה שלי, אותי, ואני אקום לעוד יום כזה, של חיוך שמטפטף דמעות רותחות שמשאירות לי כוויות על הפנים ואותך באשליה שלבד זה מחוץ לשנינו
אהובים שלי, אם רק הייתי נותנת לכם להבין
