היא הביטה בחשיכה,

פניה היו מרופטות באבק, 

ושביל של דם חצה את לחי שמאל,

היא היתה עוד אחת מהם,

מאותם אנשים שנלחמו לחיות ולחמו עד מוות,

מאותם אנשים שדם יזע ודמעות זו סממא מלאת תשוקה,

מאותם אנשים שקול צרחה חד גוונית קרעה מידי פעם - 

את הלבד,

היא חצתה גבולות שמעולם לא עברה,

היא נשארה שם,

בעלטה, אבודה, בודדה,

מנסה להסביר או לספר על מצבה,

ואין.

כולם כמו ניסרו את השקט במבטים רושפים ומהירים,

היא רק נמצאת בצידי מבטם של העוברים ושבים,

 רק בצד,

מעולם לא הביטו עליה ממש,

 מעולם לא הסתכלו עליה בעניים,

רק שאלו לשלומה מידי פעם והלכו,

נעלמים בתוך החור של האין,

כבים, מתעבים,

לאט לאט הם גם עוצמים עניים.

והיא שם עדיין,

מחכה, מצפה,

אולי עוד תוכלו לשמוע את נשימות אפה. 

בס"ד

תשובה לשאלה שבכותרת תוכלו למצוא וגם מסרים ממנה ומהבן שלה, המקלל, תוכלו למצוא פה.

לחכות, כמו חוט מתוח

מתי תיגמר לה האסיפה

המבחן מחר מפחיד אותי נורא

שונאת להיות אני

שונאת להיות

בור עמוק שלא יתמלא

מישהו יודע איך ממלאים בורות כאלה

בע

גועל עצמי מרוכז

השבוע הזה יהיה ארוך

אני לא אוהבת

לא יודעת לתת רק לקבל

רציתי חופש קצת לנוח

אבל שבוע אחרון ללימודים.

מיאווווווווווווווווו

אין לי איך להסביר את זה

חוץ מ

תחושת סכנה איומה

כעס עמוק

חרדה שאין לה שם

ואז כמובן כותבים לה שנמאס לי לחיות ואני שונאת את זה. 

אני באמת שונאת-

להרגיש את הדברים האלה

להרגיש חסרת בית בעולם. חסרת הגנה. 

נזקקת. לא ראויה. נתונה לגחמות של מישהו חסר גבולות ואכזרי. 

אכזריות זו מילה נכונה בהקשר הזה. 

אוף, בא לי לבכות

ואז למות

לפי הסדר

תינוקת בת שנה בוכה במיטה

סליחה אני חייבת

מה יהיה עם הדיסאוריינטציה הזה בעולם

סיוט עם לחץ

לא יכולה

מעורר מתח

לא רוצה לאכזב ולתסכל אבל

ככה אני ספונטנית זורמת

מהרגע להרגע

מפה לשם משם לפה

בלי להתעכב מידי

אבל

אוף

תינוקת בת שנה בוכה במיטה

תינוקת בת שנה בוכה במיטה

למה אני צריכה אותה

איזה טיפשות מדהימה

סתומה

מגעילה

דוחה