הימים האחרונים פשוט חתיכת חרא אחד גדול.
ממוצש,
בעצם, משישי או אפילו לפני,
אני פשוט לא נרגעת.
אני לא נושמת.
אני לא מפסיקה לרעוד.
אני חלשה חלשה חלשה.
התעלפתי פעמיים.
וזה בפיזי.
נפשי..
אני פשוט לא נרגעת. לא נרגעת.
כלום לא עוזר.
אני בלחץ מטורף.
אני בחרדות.
כואב לי פסיכי פסיכי פסיכי.
לא רגוע לי. פשוט לא רגוע לי.
אני לא מפסיקה לעשות שטויות.
אני לוקחת מלא כדורים וחותכת וגם וורידים ועושה דברים שאסור לי.
אני רוצה למות. וזהו. פשוט רוצה למות למות למות.
אין לי כלום. לא נשאר לי כלום.
אני לא מסוגלת. לא יכולה כבר. פשוט לא יכולה.
אי אפשר להיות ככה ככ הרבה זמן. אי אפשר לשרוד ככה. בלי להירגע בשום צורה. בלי לקבל קצת כח מאיפשהו.
בקצב הזה אני באמת אתאבד וזהו.
אי אפשר להישאר ככה. פשוט אי אפשר.
היא אמרה לי לדבר עם הפסיכו.
מה היא תעזור.
אני גם לא רוצה.
אני לא מכירה אותה מספיק זמן בשביל לעשות את זה. בשביל לסמוך עליה. בשביל שאני ארגיש בנח לדבר.
בכללי אני אף פעם לא אעשה את זה. אני מכירה את עצמי.
מה עושים מה עושים מה עושים.
מצידי אני מתאבדת.
הרגע.
כלומר אין לי ככ איך הרגע. אבל בתיאוריה.
היא קצת הפחידה אותי.
טיפה.
לא יודעת איך זה הצליח לגעת בי.
זה לא באמת מזיז לי.
סתם זה נמצא לי עדיין בראש וזה מעיק וזה מלחיץ.
צריך להעיף את זה ומהר.
די די די.
אי אפשר ככה.
לעזאזל.
כואב לי מחולשה.
כואב פסיכי.
דיייייייי.
פשוט די.
אני רוצה לבכות.
אני רוצה לצרוח.
אני רוצה.
אני רוצה למות.
שיתנו לי לסיים את זה בשקט.
זה לא הגיוני.
זה לא הוגן.
שום דבר פה לא הגיוני ולא הוגן.
אבל עדיין.
היא כתבה לי אתמול הרבה הודעות ארוכות.
"אני רוצה לבכות. ואני אוהבת אותך כל כך. ואני רוצה לנער אותך כי יבוא אור!"
"רק תישארי.."
מזל שלא דיברנו באמיתי ורק התכתבנו. שלא הייתה בוכה לי באוזן שאני לא אלך, כמו עטרת..
בעצם אולי זה היה מזיז לי קצת משהו. אז לא יודעת.
די.
אופ.
אלוהים
אם אתה קיים
ובאמת אם להתאבד זה רק לתת לנשמה שלי לסבול עוד הרבה הרבה יותר
סבל נצחי שלא נגמר
אז
אז
אני לא באמת רוצה את זה
כי מה שאני רוצה זה לגמור את הסבל והכאב
אז מה כן?!?!
מה????????????????????????????????????????????????????????????????????????????
אני נמצאת בשפל
הכי הכי שפל שיש.
אז מה. מה.
אני. רוצה. שייגמר. כבר. הכאב הזה.
שייגמר החושך והתהום
שיהיה אור וטוב.
אני לא מאמינה שזה יקרה.
אבל מה כן. מה.
לא יודעת. לא יודעת כלום.
בחייאת.
אינעל דינק.
מה אני אמורה לעשות עכשיו.
אי אפשר להמשיך ככה.
אי אפשר.
לגמור?
אני אומרת כן.
כולם יגידו לי לא.
האמת.
עכשיו
באמת יש לי עכשיו
פחד פיצי
ואני לא ככ בטוחה
וזה איכ וזה מעיק עליי
ובכלל אם ל אז מה כן
אבל די די די.
בחייאת
אני ככ מבולבלת ומעיק לי ודייייי
אני רוצה לבכות
לבכות לבכות לבכות
ולהירדם.
וזהו.
"שהכאב ימצא לו חברים לטייל איתם בלילה"
לא רק בלילה.
תמיד.
ורק שלא ימצא אותנו.
כי אנחנו נגמרנו כבר מהכאב הזה.
נגמרנו.
הכאב גמר אותי.
גמר עליי.
הוא ניצח אותי.
הוא הכניע אותי.
הוא כבר לא חלק ממני,
הוא נהיה אני.
"אתה סיימת לוותר על האמת, שכל יום מבפנים היא צועקת שכבר די לה, עוד מחכה שתתעורר"
אבל מה אם אני לא יודעת מה האמת?
לגמור או לחיות?
להתייאש או להיאבק?
איך אני אמורה לדעת מה נכון.
"גם אם נדמה שהרמנו ידיים
עמוק בתוכנו מעולם
לא אמרנו נואש"
באמת?
המשפט הזה הציל אותי לפני שבוע וחצי.
אבל זה כבר לא.
זה נכון או לא?
די די די.
אני לא יכולה.
לא יכולה ככה.
לא יכולה לבד.
לא יכולה.
מה עושים.
אני
רוצה
סימן
אני
רוצה
עזרה
אני
רוצה
אמת
- - -
