{בלילה, כילדה קטנה הייתי מדמיינת שאני האדם היחידי שנמצא בעולם.
בלילה, אחרי שאבא היה נושק ללילה טוב והשקט ירד לעולם, החששות היו מגיעים.
פחדים של נטישה, עזיבה, בדידות, מחשבות מבלבלות יותר ופחות.
אין לי דרך לדעת אם אני לא תמימה מדיי ויצורים לא אנושיים מחופשים לבני אדם משחקים בי בלי סוף ואני בטוחה שהם זה הם בלי לדעת שהם זה לא הם. והם זה הם וזה הסתבך לי פה.
(ואולי אני האדם היחיד בעולם?!) יכול להיות בכלל מצב כזה שנמצאים עוד כמה אנשים- בני אדם כמוני והשאר הם לא?
לא נשמע הגיוני, הייתי מסכמת.
אבל אולי.. אולי החיים הם דמיון? אולי האנשים הקרובים אלי הם לא באמת וזו רק אני שחושבת? אם הם יעלמו, מה יקרה?
ואולי כמו מלאכים אמיתיים עם כנפיים, יום אחד הם יהיו כאן ויום למחרת יעופו למעלה. ינופפו לי לשלום עם כפפות לבנות ואני אשאר עזובה ובוכיה בצד?
במצב כזה, מה יקרה??!
כשהכל טבע בי והדמעות מילאו את הכרית, רציתי ללכת לאמא ואבא ולחבק חזק חזק. אבל האומץ לא היה ובמקום קמתי בשקט מהמיטה, הלכתי על קצות האצבעות ופתחתי את הדלת רק עוד קצת, כדי לשמוע אותם פה בסלון לידי, קרובים.
קצת גדלתי, עדיין ברחוב התלול ההוא, הייתי יושבת בחלון שצופה לרחוב הראשי עם רגלים שלובות ובוהה בעוברים ושבים. תהיתי לעצמי למה אנשים כל כך ממהרים ומסתובבים סביב עצמם ואם החיים באמת לא חלום אחד גדול שמתעתע בנו בלי סוף בלי שום מטרה. זה מעניין איך כולם זזים כמו רובוטים בלי לחשוב בצורה כל-כך מדוייקת, וגם ברחוב עמוס באנשים אף אחד לא נתקע בשני במהלך ההליכה.}
המשך אולי ישלח.