יש אנשים אגואיסטים בעולם מה לעשות.
זה או שאני חושבת מידי לפני מה שאני אומרת או שאני לא חושבת בכלל. בשניהם התוצאה זהה- חוסר טקט משווע. זה כבר נעשה מציק.
כן לא כן לא כן לא
שאלה קשה
קל שכן אבל לא כי אני לא בטוחה איך אני יגיב לזה והתגובה עלולה להיות לא משהו.
כן לא כן לא כן לא
לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.
אי אפשר להפסיק.
(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)
