וואו. היה לי כ"כ חזק להביט בעולם אתמול והיום (בעיקר) ולראות איך יש ממש "מוד" שונה לכל האנשים.
ממש כמו לחזות ביקום מקביל שלנו, של האנושות.
40 יום ו40 לילה היינו כולנו במוד הישרדותי. כל המוח, הלב, המערכות כולן היו מוכוונות אך ורק למטרה אחת - לשרוד. לחיות. לא למות.
כל אחד במקום שלו עם זה, אבל השדר הכללי של כל הארץ היה ממש שם.
זה כמובן השפיע על כל-כל המעגלים, של התעסוקה, החלומות, המימוש העצמי, המשפחה, הזוגיות, ההורות, הפרויקטים, החופשות, הבילויים, המחשבות מעבר ומה לא...
הכל הצטמצם והצטמק עוד ועוד עד לכדי בלתי נראה כדי לתת מקום להישרדות עצמה. לדריכות עצמה.
בלילה וביום. עוד יום ועוד יום.
בלי לדעת במודע או לנתח ולדבר שזה מה שכולנו עוברים פשוט חווינו את זה על בשרנו ועל נפשנו. פשוט היינו. וחיינו.
ואז בבת אחת,
בהפסקת אש,
כל המוד הכלל ארצי הזה השתנה.
ככה פתאום.
פתאום לשמוע אנשים מהחלון מדברים על חופשה, צוחקים, מתכננים הלאה.
פתאום לראות עוד ועוד עסקים, אומנים, עובדים באשר הם שמתניעים מנוע חזק ודוהרים קדימה.
פתאום לראות את כל הילדים המתוקים במסגרות, עם מורים, גננות, חברים, הפסקות, שיעורים...
פתאום אנשים מטיילים ברחוב או בטבע בהליכה איטית, שלווה, רגועה.
פתאום יש שגרה. מי זכר מה זה בכלל?
סדר יום, קימה, שינה, רצופה
לא רצים כל רגע נתון למרחב המוגן (ותושבי הצפון וקו העימות אין מילים רק חיבוק ענק ותפילה לישועה שלמה שלמה במהרה ב"ה 
)
וזה מדהים לראות את זה
רק ימים בודדים וכבר הכל שונה כ"כ.
לראות את כל האנשים שיוצאים מהמצב ההישרדותי למצב של חיים רגילים ורגועים (כמובן שבעומק זה רחוק מזה, אבל רק לצורך ההשוואה של הימים האחרונים בין מה שהיה לפני שביעי של פסח למה שאחרי),
ממש כמו פירמידת הצרכים של מאסלו שמדברת על בסיס ראשוני של הגנה וביטחון ורק גבוה מכך למעלה שאר הצרכים של המימוש העצמי וכו'
כל ההוויה נחווית פשוט אחרת. אנשים פועלים כבר לא ממוד הישרדותי.
אז ההתבוננות הזו עשתה לי היום גם חם בלב, כי לראות בחוש עד כמה הקב"ה ברא את ברואיו עם כוח והסתגלות וחוסן,
וכמה ריפוי הוא שולח לאנושות ולעולם כולו, וממש ממש מהר,
וכמה פלא יש בבריאה עצמה ששמה אדם. ממש נותן תקווה.
כי אם זה יום אחד בתוך הפסקת אש כזו רעועה אז מה יהיה בסוף האמיתי של המלחמה והניצחון והשלווה האמיתית ב"ה? ומה יהיה בגאולה השלמה ב"ה?
ממש "ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך".
אז חימם לי את הלב להביט ככה בכל העם המדהים שלנו. שיצר החיים כ"כ חזק בו. וקדושת החיים מפעמת בו גם כ"כ חזק. וזה עם פשוט מתוק ומדהים!!!
***
ואז יצא לי לחשוב גם על הקבלה מסוימת שיש במצב הזה למצבים של הישרדות שאנו בעצם חווים גם בזוגיות שלנו.
בעצם המצבים האלה בהם אנו נתקלים בקושי, במשבר זוגי.
ובמצבים האלה כל זמן שהסיבה עצמה, המקור עצמו, הלמה עצמו לא מדובר -
מה שנראה ש"מדבר" או אפילו צועק! יהיה מנגנון ההגנה מפני זה.
זה יהיה המופע החיצוני בו נפגוש.
וכאשר הסיבה והמקור עצמו יהיו להם מילים, וניראות והכרה - המנגנון כבר לא יצטרך לצעוק כ"כ חזק
כי הוא צועק כ"כ חזק רק כאשר אין בכלל מילים ואין בכלל הבנה ואין בכלל ניראות לעומק ולסיבה ולמקור עצמו - אז כשהם לא מדוברים רק אז המנגנון ידבר במקומם, ואפילו יצרח במקומם.
התת מודע שלנו, כאשר יש לו משהו עמוק בתוכו והוא מטורגט יכול לספר דברים אחרים ובעצם להפעיל לנו בנפש את מנגנוני ההגנה.
כל פעם שיש לנו צורך לא ממומש המוח והתת מודע שלנו בעצם מאותתים: סכנה! איום! תגן על עצמך!
ואז מופעל מנגנון ההגנה.
שלושת הF.
FIGHT - התקפה
FLIGHT - בריחה
FREEZ - קיפאון.
וכל אחד מאיתנו "מתוכנת" בצורה שונה להגיב לאיומים שהוא חווה.
לא רק איום פיזי כמו חלילה אזעקה או סכנה אחרת, אלא גם איום שהנפש עצמה מפרשת כאיום בצורת צורך לא ממומש.
לצורך הדוגמא גם בכי או לרצות לדבר על הכל כאן ועכשיו ולפתור בעיות זה חלק מדרכי הביטוי של מנגנון ההגנה התקפה,
כמו שבריחה לחדר, התכסות בשמיכה עד מעל הראש, יציאה מהבית, בריחה למסכים/פחמימות/שוקולד/סמים/אלכוהול/צפייה בתכנים וכן הלאה יכולים להיות דוגמא לדרכי הביטוי של מנגנון ההגנה בריחה,
וכמו שריצוי או קיפאון ממשי שאדם לא זז יכולים להיות דרכי ביטוי של מנגנון ההגנה קיפאון.
והבנת השוני ביני לבין אשתי/בעלי חשובה כאן.
ידוע ש"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות..."
כל אדם הוא עולם ומלואו,
וכל אדם פועל על פי סך החוויות / מחשבות / תפיסות / רגשות / דפוסים שהכיר / הסביבה בה גדל / התורשה וכן הלאה...
ובגלל שיש שוני בין כולנו,
גם הדרכים שלנו להתמודד עם כל מיני סיטואציות בחיים היא שונה.
ובמצב של הרגשת "איום" כלשהו,
של מציאות בה יש אולי צורך לא ממומש שלנו,
או מצב שאנחנו מרגישים בו "בהתקפה או בסכנה",
אנחנו מגיבים באופן שונה, כל אחד באופן שמנגנון ההגנה שלו בנפש פועל.
ובהרחבה יותר - מדובר כאמור בעיקר על 3 סוגים של מנגנוני הגנה:
התקפה
בריחה
קיפאון
התקפה - במשמעות של להתקיף את ה"איום", את הסיטואציה, עד שתעלם.
כדוגמת: בכי, צעקות, דיבור ללא הרף על כך, האשמה של השני, האשמה של עצמנו וכן הלאה...
בריחה - במשמעות של או בריחה ממש, או ניתוק של עצמי מהסיטואציה / ללכת לחדר / לצאת לסיבוב בחוץ / להיות בפלאפון או במסכים או במשהו אחר שיסיח את הדעת, וכל דבר שיגרום לי להתנתק מהאיום כרגע...
קיפאון - לא לעשות כלום אלא להיות במצב של קיפאון... או לרצות (מלשון ריצוי)- ועל אף שאני לא רוצה לעשות משהו מסוים אני בכל זאת אעשה אותו כדי "שיהיה שקט תעשייתי", אני אהיה בריצוי.
וכל אחד מאיתנו מגיב באחד או יותר ממנגנוני ההגנה הללו כאשר הוא מרגיש בסכנה (וכאמור, סכנה לא צריכה להיות סכנה פיזית של סכנת חיים, אלא כל סכנה שהיא במשמעות של צורך שלנו שלא ממומש כרגע...)
יש תקופות בהם אדם יכול להגיב בצורה שונה, יש תקופות שמנגנון ההגנה משתנה, יש תקופות בהם זה כמה מנגנוני הגנה,
אבל בכללי זה נסוב סביב שלושת אלה.
ובמקרים רבים, כאשר אחד מבני הזוג מרגיש באיום (צורך לא ממומש) ומנגנון ההגנה שלו הוא התקפה,
אצל בן הזוג השני המנגנון יכול להיות שונה לחלוטין, ולהיות למשל בריחה.
דבר זה יוצר לרוב עוד פער בין בני הזוג, וכל זה בעיצומו של האתגר והאיום עצמו...
ז"א, אם לא זו בלבד שאתם כרגע במצב של "משברון" או "אתגר", אלא שגם אופי ההתמודדות שלכם לכאורה סותר אחד את השני.
כי את רוצה לדבר על זה, לפתור את זה, וכאן ועכשיו.
ובעלך רק רוצה להתנתק מזה, לברוח מזה. (או להיפך כמובן).
ואז *עצם השוני הנ"ל במנגנוני ההגנה* יכול לכשעצמו ליצור עוד יותר תסכול *אצל שניכם*
אצלך - מה? לא מספיק אני מתוסכלת ומבואסת ממנו, הוא גם בורח לי באמצע השיחה?! מה, הרצחת וגם ירשת?!
ואצל בעלך - מה? כאילו לא מספיק אני מרגיש מאוים כרגע גם דוחקים בי ומכריחים אותי להתמודד עם הסיטואציה ולדבר ואני רק רוצה להירגע עם עצמי ואת השקט שלי כרגע. אי אפשר לכבד את זה ולהבין את זה ולתת לי את זמן הרגיעה שלי?!
ואז כל אחד עוד יותר משתבלל בתוך עצמו
ואז הכעס כלפי השני גדל וגדל
ויכולים לעלות לנו כל מיני מחשבות מרחיקות לכת ורחוקות מבן/בת הזוג...
אז הדבר הראשון שנעשה
ננשום!
ונזכור ונבין - רגע,
אנחנו אנשים שונים.
*מותר* לבעלי להרגיש מה שהוא מרגיש.
*מותר* לאשתי להרגיש מה שהיא מרגישה.
בעלי (או אשתי כמובן), על סך איך שהוא בנוי - הדרך שלו כרגע להירגע היא *באמת* ע"י ניתוק מהסיטואציה.
*רק כאשר ירגע*, ורק כאשר ה"איום" מבחינתו יוסר - או אז ניתן יהיה לשוחח.
ואני, על סך איך שאני בנוי/ה - הדרך שלי כרגע היא *באמת* ע"י פתירה של הדבר כאן ועכשיו.
אז אם כל אחד חושב כאן רגע על השני זה מאוד יכול לעזור.
כי במקום הכעס תגיע ההבנה
ההבנה שהוא שונה.
ההבנה שזו באמת הדרך שלו להירגע.
ההבנה שהוא לא עושה זאת בכוונה או נגדי או כדי להרגיז אותי - אלא כאמור זו באמת דרכו להתמודד עם זה.
אחרי ההבנה הכה משמעותית הזו, מגיע השלב הבא,
השלב של מה כן עושים כאשר שנינו קצת נרגעים ויוצאים מה"איום" שלנו,
השלב של יצירת דרכים יעילות לתקשורת.
ובתוך השלב הזה צריך להגיע למצב שבו מזהים מהם אותם הצרכים שיש לכל אחד ואחת מאיתנו,
מדייקים איזה צורך מביניהם לא ממומש,
מבינים מה אנו מרגישים בעקבות זה ומעמיקים עוד בכך,
מתבוננים מתוך אילו מנגנוני הגנה אנו פועלים.
וכמובן מובילים מצב של שינוי - לזהות את הצורך ולהגיע לכך שהוא ימומש מבעוד מועד
ובעצם כך מניעים את הזוגיות שלנו ממעגל הרסני, שבו כל אחד דורך (בלי כוונה כמובן!) על הכפתורים הרגשיים של השני/ה ורק מעצימים אחד לשני את הצורך הלא ממומש - מה שגורם בהתאמה לפעולה עוד יותר עוצמתית של מנגנון ההגנה שלנו - וזה ממש לופ הרסני שאנו תקועים בו -
אז לומדים איך להניע ממצב כזה למצב של מעגל חיובי -
מעגל שבו אנו עונים אחד לשני על הצרכים
ופעולת ההמשך הישיר של כך שהתנהגות שלנו תהיה פעולה שמקרבת ולא מרחיקה, שמרבה אהבה והבנה ושלום ולא כעס תיסכול ומירמור...
את הדרך המבורכת הזו כדאי לעשות בעיקר ע"י לימוד של עצמינו לעומק, לימוד של בן הזוג שלנו לעומק ולימוד של תקשורת מקרבת לעומק.
ואז בעצם אנו עוברים ממוד הישרדותי גם בתוך הזוגיות שלנו -
למצב של הפסקת אש.
ובעצם, בפנימיות של זה, הכוונה היא למצב שבו אנו באמת מדברים אחד עם השנייה
מדברים על הדבר עצמו
ולא מנגנון שמדבר עם מנגנון
אנו במוד של אוויר, של האני האמיתי שלנו, של מי שאנחנו באמת,
ולא במוד אוטומטי, הישרדותי, הפועל מאינסטינקטים הישרדותיים ומפעיל מנגנוני הגנה שמכסים את הפנים שלנו.
אז בואו נעשה גם לנו, אצלנו בלב,
בלב שלך אשתי
בלב שלך בעלי -
הפסקת אש 🛑💥
ובעיקר -
שלום אמיתי. ❤🙏🙌
) אז הוא מניע את עצמו, 
)
)