בהתחלה היה לי נורא קשה עם זה, והייתי נהיית עצבנית מאד.
אבל במשך הזמן היחס שלי השתנה, לקח לי זמן להבין מאיפה זה בא אצלו ועל מה זה יושב, אבל לאט לאט במשך השנים הבנתי.
הוא בא מבית שמצד אחד היתה פזרנות מאד גדולה - קניות לא מחושבות, כמויות של אוכל שנזרקות אחרי שבת, נסיעות במוניות בלי חשבון ועוד ועוד ומצד שני הוא כילד כשרצה או היה צריך דברים היו מוציאים לו את המיץ ולמה אתה צריך ואין כסף ודוחים אותו בתירוצים (על גבול ההתעללות הרגשית)
אז הוא די פיתח סוג של חרדות סביב הנושא של כסף. מצד אחד חי בחסכנות מופלגת כאנטיטזה להתנהלות הכללית שהיתה אצלם בבית. מצד שני דואג מאאאאד מהעתיד (אנחנו משתכרים יפה מאד ב"ה) ותמיד חושב איפה אפשר להשקיע ואיזה נכס אפשר לקנות וכו וכו, ביחס לילדים - ממש עובד על עצמו לפרגן להם ולא לתת להם את ההרגשה שנתנו לו כילד, ההרגשה שאין כסף. כי תכל'ס - יש לנו כסף.
אז בשנים הראשונות - אם הייתי למשל רוצה לצאת למסעדה והוא לא היה רוצה, לא הייתי מבינה למה. והינו מגיעים לעצבים וכעס.
עד שבמשך הזמן הבנתי שכשאני רוצה להוציא כסף על משהו - פשוט החרדה מציפה אותו. וממקום של המון הבנה לקושי שלו למדתי כמה דברים -
1. בגלל שאני מבינה מאיפה זה כבר לא מעצבן אותי כמו פעם.
2. למדתי איך להציג לו את הדברים, איך לפנות אליו בדרך שתפחית לו את החרדה וממילא יהיה לו קל יותר לבלוע את הצפרדע.
למשל - נגיד שקר לי ואני רוצה להדליק מזגן והוא חושב שזה מיותר - אז אני לא מנסה בכלל להתווכח איתו אם קר או לא ואם צריך מזגן או לא צריך מזגן אלא אומרת לו - אני רוצה עכשיו מזגן, אפילו שאתה לא. מסכים לתת לי מתנה??
אני מתייחסת לזה כאל מתנה ממנו וככה קל לו יותר לקבל את זה.
3. למדתי גם להיות אסרטיבית בדברים מסוימים שאני רוצה אפילו שקשה לו עם ההוצאה הזאת, אסרטיבית ממקום שמבין ולא מאשים ויחד עם זה גם לא מצפה שיחשוב כמוני כי מבינה שזה צפיה מוגזמת ממנו.
4. היינו באמת משוחחים הרבה כדי להבין איך כל אחד מרגיש עם הדברים, למה אנחנו מרגישים ככה. השיחות האלה בסופו של דבר מאד קירבו אותנו, הצלחתי הגיע למקום של חמלה על הילדות שהוא עבר והרבה יותר קל לי לבוא לקראתו ולהתנהל בחסכנות בדברים שמבחינתי לא הייתי חושבת עליהם וגם הוא למד לשחרר ולפרגן לי יותר בלי שזה ילחיץ אותו כל כך.
יכול להיות שאצל בעלך הסיבות הן אחרות אבל התובנות וצורת ההתמודדות יכולות להתאים גם לך.
אני אומרת לך את כל זה כי את אומרת שזה אובססיה ושהוא מגיע לרמות לא הגיוניות ואני שומעת ממך את המקום המאד שיפוטי שלא מוכן בכלל להתחיל לקבל את צורת החשיבה שלו או את הגישה שלו ואני כל כך מבינה אותך, אבל אם תסכימי לנסות לרכך את העמדה שלך, לנסות להבין אותו (גם אם את לא מסכימה איתו), לנסות למצוא דרכים לשוחח איתו על הדברים ולמצוא דרכים לגשר על הפער ביניכם - את והוא והזוגיות שלכם כל כך תרוויח מזה. ועל זה יאמר "חכמת נשים בנתה ביתה"
זו לגמרי התמודדות עם פער בזוגיות, אצלינו זה ממש בנה וקירב. אמנם בתהליך ארוך ולפעמים מלא בדמעות אבל בסוף אנחנו יכולים לאמר על עצמינו שהזורעים בדמעה ברינה יקצורו.
יצא ארוך וחופר 
מקווה שהועלתי במשהו...
) אז הוא מניע את עצמו, 
)
