מים נשפכים לאיטם בניגון נעים, והמנגינה ערבה לאוזנו של השומע, השומעת.
חלוק הנחל כבר יבש בתוך כפות ידיה הענוגות
היו אלו אותם כפות ידיים שעברו פחדים ותלאות.
השמיים תכולים היום ונדמה כאילו השמש מדוייקת רק לה,
מחממת בדיוק איך שצריך, ממש במידה. מלטפת, מלטפת ומרפאה.
שמש טובה, היא חושבת.
הרוח עוברת בתלתליה הפזורים על ערפה,
לאחר שנים שבהם היתה אוספת אותם בדקדקנות אל תוך צמה הדוקה.
יש משהו נעים ברוח הזו שמנסה לחספס את תלתלי הזהב החומים שלה.
הרוח מנסה לחספס את שערי מן השורש, צחקה בליבה.
אם הקור הרב עוד לא שבר את שערי, אם היובש האיום עוד לא פצע ברכות שערותי, הרוח לא תפגום בברק תלתלי.
ירוק הוא חיות
צבע צמיחה מתוך נשמת האדם כאשר הוא מאיר וכשנדמה שקמל.
יש משהו בריא בדשא הירוק הזה.
לפעמים הפחד מלגדול, גם הוא ירוק, כי יש פחד אבל חי בו רצון.
אני מניחה שגם הדשא פחד לעמוד כאן ולצמוח בעזות ובתנועה.
עלה נשר ונשאר, מונח על כף רגלה שנחה בשלווה בתנועה שלמדה לא מזמן.
שלום עלה, היא חייכה בלי מילים
איך זה מרגיש ליפול אל האדמה הפשוטה ולהשאיר מאחור חברים?
העלה שתק, והיא ראתה שהוא יבש מעט.
אתה עלה בשל, מה?
רוח נשבה לפתע נושאת עימה את העלה הישר אל מימיו הנוצצים של הנחל.
צמרמורת קלה, נעימה עברה בערפה, חשה בצל שעומד אחריה וממתין.
היא לא רצתה להסתובב ולהביט.
החיים לימדו אותה שהצל הוא דבר חולף. גם כשנראה שהוא שייך לדמות, יבוא זמן והדמות תחלוף.
היא עוצמת את עיניה במחשבה שכשתפתח אותן, הצל יחלוף.
רחש קל, ונשמע שגוף נוסף יושב קרוב,קרוב מידי אפילו.
פוחדת להאמין וממשיכה בעקשנות לעצום את עיניה.
כאשר שתי ישויות בעלות גוף יושבות קרוב, ניתן לחוש את האנרגיה שעולה מהן, ניתן לגלות וללמוד עליהן כמעט הכל.
טהר אהבה לאתגר את עצמה.
והגוף הזה, שישב קרוב, משהו באנרגיה שלו היה לה מוכר. משהו בו היה לה נעים.
לאט לאט נפתחו זוג עיניי השקד שלה,
דבש. אבא היה קורא להן,
אבל היא ידעה שיש זמנים בהם העיניים שלה הופכות ירוקות;
כשהשמש מאירה בהן וכשהיא בוכה.
הגוף לצידה לא זז, היא האמינה לפתע כי גם בו יש נשמה,
פוחדת להישיר מבט, הסתפקה בראש מורכן והצצה;
היו לו נעליים מאובקות, נעליים של מטפסים.
הוא לבש מכנסיים פשוטות בצבע חום בהיר, מתמזג עם אמא אדמה.
חולצתו הלבנה הזכירה לה ריח של דפים חדשים בלי דיו ובלי כתם,
ציציותיו שפתיל התכלת נזרק בהן שיחקו עם הרוח,
וידיו ליטפו חלוק נחל בעל שקע שנוצר מהמים הרבים שעברו שם, בנחל, כנראה.
פיאותיו שרקו בזנו ניגון של תפילה שעד אותו הרגע טרם הכיר או ידע,
זקנו היה כזקן בחורי החמד מבית המדרש,
זקנו? טהר ממש לא זכרה אותו כך.
כיפתו הגדולה חבקה את ראשו בחיבוק אמיץ של הורים,
שפגשו שוב לאחר שנים את בנם האובד.
טהר. היא שמעה קול קורא לה מאותו עלם עובד.
טהר.. לחש בטוח בעצמו ורועד,
טהר.
היא הרימה לאט את ריסיי עינייה ששמרו עליהן בנאמנות והביטה בו,
הוא היה כ"כ אמיתי אך הפעם זה לא כאב.
הוא הביט בה בחזרה במבט יציב ורך,
טהר..
אני--
חלוק הנחל כבר יבש בתוך כפות ידיה הענוגות
היו אלו אותם כפות ידיים שעברו פחדים ותלאות.
השמיים תכולים היום ונדמה כאילו השמש מדוייקת רק לה,
מחממת בדיוק איך שצריך, ממש במידה. מלטפת, מלטפת ומרפאה.
שמש טובה, היא חושבת.
הרוח עוברת בתלתליה הפזורים על ערפה,
לאחר שנים שבהם היתה אוספת אותם בדקדקנות אל תוך צמה הדוקה.
יש משהו נעים ברוח הזו שמנסה לחספס את תלתלי הזהב החומים שלה.
הרוח מנסה לחספס את שערי מן השורש, צחקה בליבה.
אם הקור הרב עוד לא שבר את שערי, אם היובש האיום עוד לא פצע ברכות שערותי, הרוח לא תפגום בברק תלתלי.
ירוק הוא חיות
צבע צמיחה מתוך נשמת האדם כאשר הוא מאיר וכשנדמה שקמל.
יש משהו בריא בדשא הירוק הזה.
לפעמים הפחד מלגדול, גם הוא ירוק, כי יש פחד אבל חי בו רצון.
אני מניחה שגם הדשא פחד לעמוד כאן ולצמוח בעזות ובתנועה.
עלה נשר ונשאר, מונח על כף רגלה שנחה בשלווה בתנועה שלמדה לא מזמן.
שלום עלה, היא חייכה בלי מילים
איך זה מרגיש ליפול אל האדמה הפשוטה ולהשאיר מאחור חברים?
העלה שתק, והיא ראתה שהוא יבש מעט.
אתה עלה בשל, מה?
רוח נשבה לפתע נושאת עימה את העלה הישר אל מימיו הנוצצים של הנחל.
צמרמורת קלה, נעימה עברה בערפה, חשה בצל שעומד אחריה וממתין.
היא לא רצתה להסתובב ולהביט.
החיים לימדו אותה שהצל הוא דבר חולף. גם כשנראה שהוא שייך לדמות, יבוא זמן והדמות תחלוף.
היא עוצמת את עיניה במחשבה שכשתפתח אותן, הצל יחלוף.
רחש קל, ונשמע שגוף נוסף יושב קרוב,קרוב מידי אפילו.
פוחדת להאמין וממשיכה בעקשנות לעצום את עיניה.
כאשר שתי ישויות בעלות גוף יושבות קרוב, ניתן לחוש את האנרגיה שעולה מהן, ניתן לגלות וללמוד עליהן כמעט הכל.
טהר אהבה לאתגר את עצמה.
והגוף הזה, שישב קרוב, משהו באנרגיה שלו היה לה מוכר. משהו בו היה לה נעים.
לאט לאט נפתחו זוג עיניי השקד שלה,
דבש. אבא היה קורא להן,
אבל היא ידעה שיש זמנים בהם העיניים שלה הופכות ירוקות;
כשהשמש מאירה בהן וכשהיא בוכה.
הגוף לצידה לא זז, היא האמינה לפתע כי גם בו יש נשמה,
פוחדת להישיר מבט, הסתפקה בראש מורכן והצצה;
היו לו נעליים מאובקות, נעליים של מטפסים.
הוא לבש מכנסיים פשוטות בצבע חום בהיר, מתמזג עם אמא אדמה.
חולצתו הלבנה הזכירה לה ריח של דפים חדשים בלי דיו ובלי כתם,
ציציותיו שפתיל התכלת נזרק בהן שיחקו עם הרוח,
וידיו ליטפו חלוק נחל בעל שקע שנוצר מהמים הרבים שעברו שם, בנחל, כנראה.
פיאותיו שרקו בזנו ניגון של תפילה שעד אותו הרגע טרם הכיר או ידע,
זקנו היה כזקן בחורי החמד מבית המדרש,
זקנו? טהר ממש לא זכרה אותו כך.
כיפתו הגדולה חבקה את ראשו בחיבוק אמיץ של הורים,
שפגשו שוב לאחר שנים את בנם האובד.
טהר. היא שמעה קול קורא לה מאותו עלם עובד.
טהר.. לחש בטוח בעצמו ורועד,
טהר.
היא הרימה לאט את ריסיי עינייה ששמרו עליהן בנאמנות והביטה בו,
הוא היה כ"כ אמיתי אך הפעם זה לא כאב.
הוא הביט בה בחזרה במבט יציב ורך,
טהר..
אני--
